בצלאל עמיצור (סטולינצקי) מספר:

"בליל ה-19 בפברואר 1938 דרכה כף רגלי על אדמת ארץ-ישראל... יחד עם עוד 85 בית"רים ירדנו מהספינה הקטנה בשטח שנועד להכיל 20 ראשי בקר...

"במחצית 1937 אני, מפקד קן בית"ר בסובאלק, קיבלתי הזמנה דחופה מקצין הנציבות של בית"ר, נתן פרידמן-ילין להתייצב בפניו. הגעתי והוכנסתי בסוד עליית "אף-על-פי". הוטל עלי לגייס מקן סובאלק ומהאיזור מועמדים מתאימים לעלייה שהייתה אז רק בראשיתה.
ידענו אז על קבוצה של בית"רים, ביניהם 15 מסובאלק בלבד, שב-1932 הצליחו לפרוץ את שערי הארץ. הם הגיעו כתיירים מצרפת דרך פורט-סעיד לביירות, ולאחר תלאות מרובות, בעזרת מרכז פלוגות הגיוס של בית"ר, הסתננו דרך הגבול הצפוני אל ארץ-ישראל.
בסודיות מוחלטת התחלתי להעביר את הבשורה על חידוש העלייה הבלתי חוקית, בין הבית"רים הבוגרים שנראו לי מועמדים אפשריים. אולם כישלון של תוכנית קודמת והסכום הכספי הגדול שהיה דרוש הביאו רק אותי ובית"רי נוסף להודיע על השתתפותנו. שכנוע ההורים ואיסוף הכסף היו משימות קשות במיוחד.

חודשים של ציפייה מורטת עצבים נסתיימו בשלהי 1937. את האישורים מצד שלטונות פולין השגתי בקלות רבה, מאחר שכבר אז היה הסכם בין מארגני העלייה: הצ"ח-בית"ר והאצ"ל לבין השלטון המרכזי של פולין, להקל על יציאתנו. בראשית ינואר 1938 נפרדתי מקן בית"ר באמתלה שאני יוצא ללימודים בעיר אחרת, ומסרתי את הפיקוד לב' שצופצקי. רק מעטים מחברי הקרובים ממפקדת הקן ואחי הצעיר באו להיפרד ממני בתחנת הרכבת. אפילו מהורי נפרדתי בבית כדי שלא יתגלה דבר על הדרך שאני הולך בא. סודיות מוחלטת אפפה את התוכנית כולה.

בווארשה מתרכזים חלק ממשתתפי העליה ויוצאים ברכבת לכיוון הגבול הצ'כי. לאורך הדרך לגבול עולים בתחנות שונות, אל אותה הרכבת, בית"רים נוספים. אנו חוצים את הגבול לצ'כיה ו\אח"כ לאוסטריה כקבוצת נוער בדרכה לטיול בחו"ל. מגיעים לווינה ומשם למחנה נוער באיזור. בית"רים נוספים מכל קצות אירופה מגיעים גם הם למקום.

שהייה במקום כחודש ימים בתנאי משמעת קפדניים והווי בית"רי, בפיקודו של משה גלילי הופכת את הקבוצה, ממוצא והרגלים שונים, לגוש אחד שהיה בהמשך מסוגל להתגבר על כל התלאות.

בחצות הלילה אנחנו יוצאים אנחנו יוצאים לכיוון תחנת רכבת מרוחקת, בכדי לא להיתקל בפלוגות הסער של נאצים אוסטריים ששרצו במקום בימים שלפני ה"אנשלוס", ומגיעים לפיומה באיטליה. יחידת הנוער שלנו מאורגנת וממושמעת, צועדת בחוצות העיר ומקיימת בכיכר המרכזית מסדר, שאותו מקבל בטקס צבאי המפקד גלילי, לקול תשואות ההמונים המלווים אותנו וצופים בנו.

משם אנו עולים על המחלקה השלישית בספינת תיירים לנמל קטן ושכוח אל אלבניה. במקום זה נקבע המפגש עם הספינה שתביא אותנו אל ארץ ישראל. הספינה מאחרת לבוא ואנו מבלים את הזמן בטיולים וטיפוס בהרים. המפקד מנסה לזרז את הספינה בטלפון ומברקים.

לבסוף מגיע הרגע הנכסף. אנו יורדים אל הנמל, ושם מחכה לנו, לאכזבתנו, כלי שיט קטן ועלוב למראה. המקום בו צר ובמשך ההפלגה יהיו הדוחק והצפיפות רבים. השבועיים הבאים לא היו מסע תענוגות. עד סביבות יוון היינו בחזקת תיירים חוקיים. משם והלאה חסל סדר התיירות. הדרכונים רוכזו אצל המפקד והושמדו כדי לא לתת לאנגלים אפשרות להחזיר אותנו לארצות המוצא.

למרות הדוחק, הסערות ומחלת היום שהכריעה את רוב האנשים, האוכל הזעום והמים המועטים, לא נפלה רוחנו ומצב הרוח הטוב לא נפגם. הסתדרנו בבטן האונייה כסרדינים מטלטלים אל הארץ הנכספת. בדרכנו נתקלנו בסערה עזה שאיימה להכריע את הספינה. זרמי מים אדירים שטפו את הסיפון. נשאתי בליבי תפילה לאל במרומים, וכך כנראה עשו גם נושאים נוספים. האל שעה לתפילתנו וחס עלינו. לפנות בוקר שככה הסערה.

ב-18 בפברואר התקרבנו אל חופי הארץ. במשך יום שלם חיכינו לאות המוסכם מהחוף. לפי סדר קבוע מראש יורדים הנוסעים אל סירות. קופצים אל מי הים בטרם מגיעים לחוף, נרטבים וממשיכים, ואנו על החוף. נרגשים עד כלות הנשמה אנו נופלים ומנשקים את אדמת ארץ ישראל. נפרדים במסדר חטוף, שקט ומרגש מהמפקד היוצא באותה ספינה חזרה לאירופה להביא עולים נוספים.

אנו עומדים כאן ושלושה פרשים בלבוש בדואי מקבלים אותנו. אלה אנשי הארגון הצבאי לאומי. אנו צועדים בשקט מוחלט אל פרדסי בנימינה בסביבה של כפרים ערביים ובימים של מאורעות. בפרדסי בנימינה פורצת השמחה, אנו מתחבקים ומתנשקים. למחרת לפנות אוטובוסי "אגד" מפנים אותנו.

קבוצתנו מגיעה לבית אריזה בפרדס בכפר סבא. למחרת היום מתחיל המיון והעברת אנשים לפלוגות הגיוס של בית"ר, לשירות של שנתיים. גיוס מרצון לכל המשימות הלאומיות במסגרת בית"ר והארגון הצבאי הלאומי.

אני מתייצב לפני ועדת המיון. בוועדה יושב מפקדי ורעי דוד שטרן, אז מפקד פלוגות הגיוס של בית"ר. השמחה והחיבוקים עזים ובאותו היום אני מתארח בביתו לפגוש את רעייתו הינדה ומאוחר יותר את אחיו אברהם שטרן- יאיר, לימים מחולל לוחמי חירות ישראל. באותם ימים היה יאיר חבר המפקדה הראשית של האצ"ל. הוא חוקר אותי בעדינות על אירועי העלייה. יאיר שטיפל מטעם המפקדה בעליות "אף על פי" רצה לדעת הכל למניעת תקלות בעתיד.

כך הצלחתי להגשים חלום עליו חונכנו במשך שנים ולהגיע למטרה הנכספת הרחוקה- ארץ ישראל. הגענו למרות כל המיכשולים והמעצורים, וזו תשובת המחנה הלאומי ל"ספר הלבן" ולגזירות השלטון הזר, ולאפליה מצד המחנה הציוני לגבי הבית"רים."

הטקסט מתוך "אף-על-פי,  עליה ב' של תנועת ז'בוטינסקי ", מאת חיים לזר-ליטאי.
הוצאת הועד הציבורי לציון יובל עליית אף-על-פי, ברית חיילי האצ"ל. 1988 תשמ"ח.

לשימוש עיוני בלבד. הזכויות על הטקסטים והמקורות שמורות לבעליהם בלבד.