אליהו לנקין מפקד האצ"ל בזיכרון יעקב ובנימינה באותם ימים
מספר על מבצע ההורדות בספרו: "סיפורו של מפקד האונייה אלטלנה"

"ליל כל נדרי תרצ"ח. בית הכנסת היחיד בזיכרון יעקב מלא מפה לפה. כל בני המושבה מקטן ועד גדול נאספו בו, לבושים חג, לשמוע את התפילה.

יחיד הייתי ברחוב הריק והחשוך. לבוש חאקי, חגור תרמיל התגנבתי אל "זיכרון העתיקה". בחצר משמאל אני דופק בחלון הבית וקורא בקול נמוך:
"יוסף". גם הוא לא הלך אל בית הכנסת. הוא מחכה לי.
"הסוסה מוכנה?" שאלתי.
"בוא," עונה יוסף ומוליך אותי לאורווה.

הסוסה כבר מוכנה. בחוסר רצון היא יוצאת אל החצר החשוכה, מרחרחת באוויר בעצבנות. היא מסתכלת בי בחשד. אני מלטף את צווארה, עולה ומתיישב באוכף ויוצא מהחצר. יוסף קורא לעברי: "בהצלחה!".
אני רוכב לאיטי דרך הכרמים והשדות כדי לעקוף את בתי המגורים.
מרחוק נשמע קול החזן: "קול נדרי"...

הנה סוף סוף הדרך היורדת לבנימינה. אני נושם לרווחה, פותח את התרמיל, מוציא את האקדח, טוען אותו ותוחבו בחגורתי.
בכניסה לבנימינה, ליד שדות הברושים, מחכה לי פרש לבוש כבדואי ועל ברכיו רובה. זהו מרדכי פייקוביץ-אלון, ראש השומרים של בנימינה.
"איזה ביש מזל" אומר פייקוביץ. "לא נוכל להסיע אותם. דאגתי לקבל את ה"זרקניה", המקום יהיה לרשותנו ואיש לא ייגש אליו. נשכן אותם שם. הכנתי גם מזון- בוודאי יהיו רעבים."
באפילה לפנינו נמתח פס צר וארוך. קרבנו לכביש הראשי תל-אביב - חיפה. יש להיזהר. התקופה- עיצומם של מאורעות 1936-1939; כנופיות ערביות משוטטות בסביבה. אך לא רק הן, גם פטרולים של משטרה וצבא בריטיים, המקיימים שיווי משקל זהיר בין מלחמתם בכנופיות לבין מאמציהם למנוע עליה "בלתי-ליגאלית" יהודית. חוקי החירום שהוטלו אינם מבדילים בין השניים. עונש מוות צפוי לכל נושא נשק בלתי חוקי, בין אם זהו איש כנופיה השוכב במארב, או שומר ביישוב יהודי. העוצר שהוטל על הכבישים גם הוא "נייטרלי". הוא חל באותה מידה על אנשי כנופיות המבקשים לשים מוקשים בדרכים או לעקור מטעים ולשרוף תבואה, כמו על עוברי אורח יהודיים. משמרות הכבישים מצווים לפתוח באש על כל מי שנראה ליד הכביש לאחר רדת החשיכה, ורק אחר כך לשאול שאלות...

אנו מסתכלים כה וכה. אורות של מכוניות סיור אינם נראים.
אנו חוצים את הכביש בדהרה ונעלמים בין גבעות חול ושיחים. מרחוק נשמעים גלי הים.
חוף הים. עוד חצי שעה לפנינו. דקה רודפת דקה. אנו מאמצים עינינו ומסתכלים אל תוך החושך. פתאום נדמה לי כי אני רואה גוש שחור.
גם פייקוביץ נותן עיניו בגוש.
"לתת אות?"
"נסה."
אני מאותת בפנס; שתי נקודות קו, שתי נקודות קו, שתי נקודות קו, מחכה דקה.
הגוש מתקרב אלינו.
עוד פעם; שתי נקודות קו, שתי נקודות קו, שתי נקודות קו. שוב הפסקה.
ופתאום אור עמום, רפה, מנצנץ מתוך גוש; שתי נקודות קו. האות המותנה!
אלה הם!

עובר עוד זמן רב עד שמשהו ניתק מן הגוש השחור וקרב אל החוף- סירה ראשונה.
היא נעצרת מרחק של כמה עשרות מטרים מאיתנו. מישהו קופץ מתוך הסירה למים ואחריו קופצים נוספים. הם רצים בתוך המים. הראשון מתקרב אלינו, רואה לפניו בדואי ונעצר. אני צועק: "בוא, בוא זה בסדר," ורץ אליו. הוא נופל על צווארי. זהו מפקד האונייה שמואל טגנסקי.
"כמה באו?"
"ארבע מאות," הוא משיב.
הראשון בהם מגיע לחוף. "צריך לנשק את האדמה" הוא לוחש באידיש ומשתטח על החול הרטוב.

אנו מכוונים את הבאים אל גבעת חול קטנה ומצויים עליהם לשבת בשקט. מגיעות עוד סירות וטגנסקי חוזר לספינה לפקח על ההורדה. אנו מקבלים את פני הבאים בחוף. כולם צעירים, בחורים ובחורות. יש בניהם גם ילדים קטנים, ותינוק אחד נישא בידי גבר.
הסירות מביאות את "מטענן" וחוזרות להביא חדש. יש רק שלוש סירות ובכל אחת נכנסים 13 אנשים. הן שטות עשר פעמים מהספינה לחוף עד שיורד המעפיל האחרון.

הם מופיעים מתוך המים כצללים ורצים אל הגבעה. רטובים עד מותניהם. ילקוטים כבדים על גבם, הולכים הם בזה אחר זה, ובעברם על פנינו לוחשים: "שלום, שלום!".
אני חולם בהקיץ:
לוא...לוא במקום הילקוטים היה כל אחד מהם נושא רובה עם כדורים. אותו הסיכון, אותה העבודה, אותו המאמץ לכולם. במקום "פליטים" חסרי אונים- חיילים חגורי נשק. גדודים שלמים, מספינות רבות ובבת אחת מכמה מקומות- חוף ארצנו ארוך! בלילה אחד היינו יכולים להעלות כוח צבאי שהיה משתלט על הארץ תוך זמן קצר! הוסף על כך את התקוממות אנשי המחתרת באותו לילה בכל מרכזי המדינה. האם יעמדו הבריטים בפני הפתעה כזו?!

פתאום קורא לי פייקוביץ ומעיר אותי מחלומי: "בוא, כולם כבר כאן!"
אנו ממהרים ונפרדים משמואל טגנסקי שבא בראש המשלוח הזה במקום משה גלילי. הוא מבטיח אלף איש בסוף נובמבר.
את האנשים מסדרים בשלשות וסופרים אותם. אחר-כך יוצאים למסע. פייקוביץ בראש, אני המאסף ובזרועותיי התינוק.
השעה כבר אחרי שתיים בלילה. הדרך בגבעות החול תימשך שעתיים. האנשים עייפים ורגליהם כושלות. הילקוטים הכבדים והרטובים מוסיפים על הקשיים. מידי פעם נופלת אישה ואנו מושיבים אותה על הסוסה כד שתנוח.
לאחר השעה הראשונה האנשים מאיטים את הילוכם. הרווחים גדלים ורבים משרכים רגליהם בשארית כוחם. השורה מתארכת למאות מטרים.

לאחר חצי שעה אנו פוקדים עליהם לשבת. את הקטע האחרון של הדרך יש לעבור במהירות וללא תקלות. עלינו לחצות את הכביש, ואוי לנו אם ברגע זה תופיע שיירה צבאית. מסבירים זאת לאנשים.
עוברים בין השורות. רבים השתטחו על האדמה. אנו גוערים בהם: אמרנו לשבת ולא לשכב (אם ישכבו לא נוכל להקימם).
עוד עשר דקות וניתנת הפקודה לזוז.
כשקרבנו אל הכביש ראינו אורות מכוניות. פקדנו להשטח על הארץ. המכוניות עברו. ואזי- זינוק אחרון, בריצה. שוב אני דוהר כמטורף לאורך השורה ומאיץ- מהר, מהר!

אשה אחת נופלת ואני גוער בה: "קומי מהר!"
היא אינה זזה.
אני יורד מהסוסה ובודק את נשימתה. היא בסדר. אני פוקד עליה:
"שכבי פה עד שאחזור לקחת אותך. אל תזוזי ואל תוציאי הגה. מובן?!"
היא מניעה בראשה ואני דוהר קדימה.
מעבר לכביש נכנסים אל תוך הפרדסים.
הנה ה"זרקוניה". האנשים זורקים את הילקוטים ונופלים על הארץ.
אני יוצא מהשער ודוהר אל הבחורה שנשארה מאחור. היא התאוששה ומתנצלת: זמן רב לא אכלה ולא ישנה. העליתיה על הסוס וחזרנו לחצר.

כל יום הכיפורים וכל הלילה בילינו שם. נתארגנה קבוצה קבוצה לתפילת יום הצום. קבוצה אחרת התנפלה על המזון. ואנו שומרים, משגיחים, משוחחים איתם.
למחרת יום הכיפורים, בשעה חמש בבוקר, הוזעקו אוטובוסים מכל מושבות הסביבה. הם הופיעו בזה אחר זה בדייקנות מופתית. טובי הנהגים של "אגד" נבחרו לכך. כל דרכי הארץ נהירות להם.
העלינו את האנשים על ילקוטיהם והאוטובוסים התפזרו לכל עבר. בכל אוטובוס שליח שלנו השליחים צריכים להביא את האנשים לפלוגות העבודה של בית"ר בכל הארץ ולחזור.

משחזרתי לזכרון יעקב הייתה השעה תשע בבוקר. בדיוק חמישים שעות מאז קמתי ממיטתי.
הראש כבד, העיניים אדומות וכבדות. אך במוח מנקרת המחשבה:
"לוא במקום ילקוטים היו להם רובים!..."

הטקסט מתוך "אף-על-פי,  עליה ב' של תנועת ז'בוטינסקי ", מאת חיים לזר-ליטאי.
הוצאת הועד הציבורי לציון יובל עליית אף-על-פי, ברית חיילי האצ"ל. 1988 תשמ"ח.

לשימוש עיוני בלבד. הזכויות על הטקסטים והמקורות שמורות לבעליהם בלבד.