יעקב גלבוע (פולני), מפקד בכיר באצ"ל, ובלח"י:

"לאצ"ל היו כמה נקודות קליטה בחוף שבהן היו מורידים מעפילים: טנטורה, בנימינה, נתניה, והרצליה. בכל פעם שהייתה צריכה להגיע ספינת מעפילים שלנו, היינו מחכים לה בחוף הרצליה, בפתח הוואדי שמדרום לאתר שעליו עומד כיום מלון "אכדיה".

לא היה לנו שום אמצעי קשר זולת איתות בפנס. שכבנו לפעמים לילות שלמים במשך שבוע ויותר עד שהספינה, שהייתה שטה לאורך החוף, החליטה להתקרב. לבריטים היו שתי תחנות משטרה ליד החוף: בסידני-עלי ובגבעת אולגה, ומשם היו יוצאים במשמרות רכובים על סוסים לאורך שפת-הים. תפקידם היה לגלות ולתפוס מעפילים. נוסף על כך שוטטו ספינות משמר של הבריטים בים.

באחת הפעמים, בפברואר 1939, הייתי אז מפקד הסניף המקומי של האצ"ל ושמרתי עם אנשי על החוף, ראינו את הסימן המיוחל מהספינה. ענינו באיתות שלנו, והספינה "ארטימיסיה" התקרבה כדי 200 מטר מהחוף והחלה להנחית את העולים בעזרת כמה סירות משוטים שהיו עימם. היה לילה חשוך. ליד כביש החוף עמדו אוטובוסים מוכנים להסיעם. אז טרם היו כבישים בהרצליה פיתוח וכל האיזור היה איזור דיונות ענק.

אנשינו החלו להיכנס לתוך גלי הים להוריד מתוך הספינות את האנשים. העולים הגיעו תשושים ורצוצים מתלאות הדרך. היו ביניהם מבוגרים, זקנים ונשים. כשרק ירדו לחוף החלו לנשק את האדמה עליה דרכו ואחר כך גם את הבחורים, אבל אלה היו מוכרחים למהר ולשוב אל הגלים להמשך המבצע. כינסתי את המעפילים מתחת לצוק, צפונית מפתח הוואדי.

על הצוק, למעלה, עמד אברהם שטרן, יאיר, יחד עם עוזרו אריה יצחקי. הלבנה החלה לצאת ולהאיר והשניים נראו יפה על הצוק שלמעלה. יאיר היה האחראי על הורדת המעפילים כאן בארץ.

המחזה של הורדת המעפילים תמיד היה מזעזע ומרגש אותנו ודמעות היו נקוות בעינינו. אני מתאר לי את יאיר העומד על הצוק למעלה ורואה את המחזה: יהודים יורדים מספינות דרך גלי החוף ומנשקים את האדמה שעליה דרכו לראשונה. יהודים מכל הגילים והמינים. יאיר היה לא רק מהפכן אלא גם משורר. אני יכול לתאר לעצמי איך היה המראה המרגש הזה משפיע על נפשו הסוערת ועל תוכניותיו המהפכניות.

הורדנו כבר 350 עולים מ"ארטימיסיה", ונשארו עוד 17 איש. והנה השמיים הוארו פתאום ברקיטות ומיד לאחר מכן נשמעו צרורות של מכונות ירייה ועל הספינה הועלה אור. היה ברור לנו שספינת משמר בריטית תפסה את הספינה שלנו.
לאחר כמה דקות התקרבה ספינת המשמר לחוף והחלה לשוט אילך ואילך ולהמטיר עלינו אש ברציפות במכונת ירייה מטווח של 150 מטר לערך. הכדורים היו פוגעים גם בצוק, לרגלי יאיר.

עליתי למעלה אל יאיר, שאלתי אותו איך לנהוג וביקשתי אותו שיתפוס מחסה שכן הוא בולט לצופים מן הים, על רקע השמים המתבהרים ולאור הלבנה. הוא סירב לתפוס מחסה , נשאר עומד זקוף והכדורים מרצדים כל הזמן למרגלותיו בפגעם בצוק ומתיזים רסיסים לכל עבר. פתאום הבחנו מלמעלה במשהו זז בתוך גלי החוף. לא היה ברור לנו מה זה, סירת משוטים עם מעפילים או סירה של הבריטים הנוחתים על החוף.

יאיר ציווני להורות לסלק את כל המעפילים לדיונות, לכיוון הרצליה, בליווי אנשינו החמושים, ואח"כ לרדת ולברר בעצמי מה מתקדם בין גלי הים. ירדתי למטה עם האקדח שלי ביד והתקדמתי לאט אל הגוש האפל שמתקרב לחוף. למזלי הייתה זו סירה עם ארבעה מלחים מבוהלים שלא הספיקו להעמיס את 17 המעפילים האחרונים שנשארו על הספינה. לקחתי אותם וצירפתי אותם לשיירה המתקדמת.

הדרך אל האוטובוסים נותקה והתחלנו לנוע מערבה בתוך הדיונות. העולים היו תשושים ורצוצים ואנשינו רצוצים עד לשד עצמותיהם. כל העסק נחת עלינו בהפתעה ולא היינו מוכנים לכך. לא היה לנו אוכל ושתייה חמה להגיש לעולים.

לקחתי את העולים אל המשק שלנו שבפרדס בקצה המושבה. במקרה עמדו שם הלולים שלנו ריקים. עד שהגענו מהחוף, דרך הדיונות, דרך השדות והפרדסים מרחק של כמה שעות ומרחק של כמה קילומטרים, עברו שעות על שעות, כמעט כל הלילה.
הורי נדהמו מן המשלוח הבלתי צפוי ולא אמרו כלום. אמא הכניסה אישה שהייתה בהריון מתקדם אל מיטתה והזעיקה את רופא המושבה. בינתיים השיגו הבנות של הסניף כלים מפלוגת בית"ר שבהרצליה, עשו מדורה והחלו להכין משקה חם לעולים התשושים. לולא עזרתן איני יודע איך הייתי פותר את הבעיה. לאחר מספר ימים נלקחו העולים אל תל אביב, ומשם פוזרו ברחבי הארץ".

מובא בספרו "בלכתך בשדות אימה...",  הוצאת יאיר.

הטקסט מתוך "אף-על-פי,  עליה ב' של תנועת ז'בוטינסקי ", מאת חיים לזר-ליטאי.
הוצאת הועד הציבורי לציון יובל עליית אף-על-פי, ברית חיילי האצ"ל. 1988 תשמ"ח.

לשימוש עיוני בלבד. הזכויות על הטקסטים והמקורות שמורות לבעליהם בלבד.