|
- במאמר זה עונה ז'בוטינסקי על רעיונות ממאמריו של איתמר בן אב"י, בנו של מחייה השפה העברית, על "פלשתיניזם"- הצעה לבנות מולדת משותפת לשני העמים, לטפח נאמנות לארץ אחת מצד כל "הילידים", בלא הבדל גזע ואמונה. ז'בוטינסקי פסל "פלשטיניזם" זה מיסודו וראה בו גילוי מובהק של אנטי-ציונות. בחלקו השני של המאמר מעלה ז'בוטינסקי את עניין הזכות הטבעית של היהודים לעלות אל ארצם. בחלקו האחרון מסיים ז'בוטינסקי ואומר כי הערבים לא ישוכנעו בצדקת דרכה של הציונות ולא יאפשרו את קיומה בארץ. ועלינו לדאוג לכך שנפש הציונות תמשיך ותתקיים- כי נפש הציונות היא מהות החיים של העם היהודי. -
א קראתי את מאמרי ה' איתמר בן אב"י על "פלשתיניות" ו"המציאות הפלשתינית" ומצאתי בהם רק שאלה אחת, אשר עליה- מנקודת מבטי אני- כדאי לענות. בזה אינני רוצה להגיד, חס וחלילה, כי שאר התוכן של המאמרים הללו איננו חשוב או איננו רציני: להיפך, המאמרים היו מעניינים מאד, אבל אסביר להלן, מדוע לא כדאי לענות על יתר פרטיהם מנקודת מבטי אני. אותה השאלה היחידה היא זאת (והמחבר פנה בה לאלה שהוא קורא להם "ציונים קיצוניים"): לו היה לכם כבר רוב יהודי בארץ, מה הייתם עושים אז עם אלה מתושבי הארץ שאינם יהודים?- זוהי תשובתנו, והיא ידועה מכבר לכל הקוראים של ה"ראזסוויט" (בטאון מפלגת הצה"ר ברוסית, בפריז): לו היה לנו רוב יהודי בארץ, היינו קודם כל יוצרים פה מצב של שוויון זכויות גמור, מוחלט ומושלם, בלי שום יוצא מן הכלל: יהודי או ערבי ארמני או גרמני, אין הבדל בפני החוק- כל הדרכים פתוחות לפניו, יוכל אפילו להיות ראש ממשלה אם התוכנית המדינית שלו תמצא חן בעיני רוב הצירים במורשתון העתיד. הסטאטוס של ערבי בארץ ישראל יהיה בדיוק שווה לסטאטוס של סקוטי או וולשי באנגליה. באלפור הוא סקוטי ומתפאר בגזעו, לויד ג'ורג' הוא וולשי ומתפאר בגזעו, ושניהם היו ראשי ממשלה באנגליה, וכך צריך להיות גם בארץ ישראל העברית העתידה לבוא. חוץ מזה, היינו יוצרים בארץ ישראל העברית מצב עוד יותר משובח: לא רק לאזרחים בתור יחידים היינו נותנים שוויון זכויות גמור, אלא גם לשפות ולאומות. לכל אומה ואומה היינו מציעים ארגון אוטונומי, עם "ועד לאומי" שלה, עם זכות גביית מיסים, עם הזכות לסדר את על ענייניה הפנימיים כטוב בעיני חבריה, עם הזכות ליצור בתי ספר- מגן ילדים ועד אוניברסיטה- שלכל אחד מהם יהיה התואר והערך של מוסד ממשלתי. בקיצור, בזמן שאנו, הציונים הקיצוניים, חולמים על מדינתנו העברית העתידה לבוא, הננו חולמים גם כן שהיא תראה לעולם כולו, כיצד מסדרים את המבנה הפנימי של ארץ רבת גזעים על בסיס שוויון אמיתי. ובזה נקיים את המצווה הראשונה של תקוותנו היפה מכל התקוות- "כי מציון תצא תורה"- לכל אומות העולם, למען תלמדנה מאיתנו. ואם כן, התוכל הארץ, שזה יהיה סידורה הפנימי, להיות ארץ עברית? כן- אם יהיה בה רוב עברי. אם יהיה בה רוב עברי כמידת 60 אחוז, תהיה עברית ב-60 אחוז לכל הפחות; אם יהיה בה רוב עברי של שלושה רבעים, תהיה עברית לשלושה רבעים לכל הפחות. באנגליה גופא (זאת אומרת, מלבד סקוטיה וואליה [ווילס] ) שולט , כמו שהזכרתי, שוויון זכויות גמור; אין מבדילים בין אנגלי לסקוטי או לוולשי או לאירלנדי הגר בלונדון או במנצ'סטר, ואנגליה היא אנגליה, יען כי הרוב הוא אנגלי, וסקוטיה היא סקוטית ולא אנגלית, יען כי הרוב הוא סקוטי. ומדוע אמרתי לעיל, כי על השאלה הזאת כדאי להשיב מנקודת מבטי אני ועל יתר פרטי המאמרים האלה לא כדאי? יען כי השאלה הזאת היא שאלה ציונית: המבנה האזרחי שיינתן למדינה העברית העתידה לבוא הוא חלק מן התוכנית הציונית, חלק מן הציונות עצמה. ואילו שאר פרטי מאמריו של ה' בן אבי אינם ציונות, כשם שכל התעמולה של "ברית שלום" איננה ציונות. כמובן, רחוקה ממני הכוונה להשוות במה שהוא את ה' בן אב"י עם ה"קאמישע פיגורען" (דמויות קומיות) של "ברית שלום". הוא יש לו קרקע ממשי. הוא קודם כל יליד הארץ, היא מולדתו, ודי לו בכך. זה אולי טבעי, כמו שטבעי הוא היחס של יהודי "ליבראלי" בגרמניה למולדתו הוא. ההבדל הוא רק בזה, שבמקרה נולד ה' בן אב"י בעיר הנקראת ירושלים ולא בעיר הנקראת לייפציג. זה אולי טבעי, אבל אין זו ציונות. אדם האומר: היות ונולדתי כאן, פתורה בשבילי שאלת המולדת, ולא אכפת לי, כמה מהמיליונים של יהודי הגולה, המתגעגעים לגור בארץ ישראל, יוכרחו להישאר בגולה,- אדם זה איננו מדבר כציוני. דרך אגב, אינני חושב כי זוהי דעתם של שאר ילידי הארץ היהודים; עוד יותר אעיז ואגיד, כי אינני מאמין שזוהי באמת דעתו של ה' בן אב"י עצמו, אבל זהו הרושם המתקבל מתוך קריאת מאמריו אלה, והרושם הוא בלתי ציוני. אבל אני ציוני, ואין לי כל עניין בדעות שאינן ציוניות. אינני רואה בהן כל חשיבות מעשית; אינני מתעניין בהן אף אם נכתבו בכישרון רב ובתמימות לב שלמה, ולא אצא להשיב עליהן. אין זה עסקי, כאשר יש בעולם (בארץ ישראל או אורוגואי, מה אכפת) אנשים שדי להם ברבע מיליון יהודים בציון. אני יודע, כי יש מיליונים הרוצים להתיישב בציון, וזהו ורק זהו עסקי. כמו כן, אין זה עסקי, אם תושביה הבלתי יהודים של ארץ ישראל הם "יהודאים" או לא: זה עסקם המה, ועצתי לה' בן אב"י- שקודם כל ינסה להפיץ את תגליתו זו בין הערבים עצמם ולקבל את תשובתם. |
ב בהזדמנות זו- הערות אחדות על דבר יחסי שלום בינינו ובין תושביה הבלתי יהודים של ארץ ישראל. כולנו חפצים בשלום. כולנו שמחים היינו עד מאד, לו נודע לנו, כי אפשר לכרות שלום בלי לוותר על הציונות. אבל הציונות איננה מילה ריקה; היא מילה שיש לה תוכן קבוע, תוכן שאי אפשר לבטלו או אף להמירו בתוכן אחר, והתמצית של התוכן הזה היא עליית יהודים מהגולה לארץ ישראל. כל זמן שלא יסכימו שכנינו לתמצית הזאת, הם אינם רוצים בשלום ואין מה לעשות אלא להילחם בעד העלייה. ישאלוני: עלייה- עד איזה מספר? מיליון? שני מיליונים?- גם על זה תשובתנו פשוטה מאד: נדרוש עלייה עד אשר החיים עצמם יגידו: ויטו, עד כאן, ולא הלאה, כי אין מקום בארץ עוד. אבל הזכות להכריז על ה"ויטו" הזה היא אך ורק בידי החיים עצמם, לא בידי אנשים , בייחוד לא בידי אנשים אשר בכלל אינם רוצים בעלייה עברית. וזה בדיוק אותו העיקר, אשר על אודותיו נלחמים בנו מנהיגי שכנינו הלא-יהודים. הם טוענים כי זכות "הויטו" על העלייה העברית זכותם היא. הפיקחים שבהם אינם אומרים: אסור להיכנס אף ליהודי אחד. הם אומרים: כניסת יהודים- כן, אבל תנו לנו את היכולת להחליט, באיזו מידה ובאלו מספרים מותרת הכניסה השאת ומתי צריך להגביל אותה או להפסיק אותה לגמרי. ודווקא זה אותו הדבר העיקרי שאנחנו לא נסכים לו לעולם. לא נסכים שתינתן להם הזכות להגיד "סטופ". בשביל זה דרשנו כי תימסר הנהלת ארץ ישראל בידי ממשלה לא-מקומית. בשביל זה, כל זמן שיש בארץ רוב בלתי-יהודי, לא נסכים לייסוד ממשלה מקומית התלוייה ברצונו של הרוב המקומי. בעניין הזה אין מקום לשום פשרה, והעניין הזה הוא-הוא מרכז הכובד של כל הניגודים בינינו לבינם.
ג מנקודת המבט של טכניקה עיתונאית כתבתי מאמר משעמם, ואתפאר-נא שבכוונה כתבתי ככה: קרעתי שלוש פיסות נייר שהתגנבו בין שורותיהן סימני "טמפראמנט". כי על שאלות אלה, פה בארץ, טוב יותר לדבר בלי "טמפראמנט", באופן קריר ואקדמי. ועוד יותר טוב, בשביל עיתון המופיע בארץ, לעבור עליהן בשתיקה. אולי שמו לב קוראינו לעובדה שרק לפעמים רחוקות מביאים אנו "בדואר היום" קטע מהעיתונות הערבית. שמעתי דברי ביקורת רבים על האיסטנסיות הזאת, ואולם בטחוני שככה טוב יותר ובריא יותר.לא מפני שמזלזלים אנו חלילה בעיתונות ההיא, אלא שאין כל טעם ואין כל תועלת בויכוח בין שני צדדים הכופרים זה בעיקר-עיקרו של זה. גם על אשר הוכרחתי לכתוב את הטורים האלה- גם על כך מצטער אני, אבל הוכרחתי, ומה מאד אשמח אם לא יחזור ההכרח. אנגליה, הממלכה הבריטית, עמיה וממשלותיה- זהו שדה הויכוח המדיני בשבילנו, זהו שדה התעמולה. שם צריכים אנו להילחם, שם להוכיח, כי עליה יהודית כבירה לארץ ישראל היא צורך משותף שלנו ושל בריטניה ושל אירופה כולה; שם צריכים אנו לדרוש שינוי המשטר המדיני, תיקונים אשר יסגלו ויכשירו את המדינה לקליטת המונים חדשים. ובשביל כך נחוץ לנו, כי יישאר השלטון כולו בידי אנגליה, ועלינו לתמוך בשלטון הזה נגד כל תביעה השואפת להחלישו ולהחליפו בשלטון מקומי- עלינו לתמוך בעיקרון השלטון האירופי למרות כל עבירותיה של ממשלה זו או אחרת; עלינו לשמור על העיקרון הזה אף בתוך מלחמתנו שנילחם היום או מחר נגד צורותיו החולפות או נגד פרצופיו החולפים של השלטון האנגלי. ואם יש בקרבנו אנשי סבר אי-רציונלי המאמינים כי אפשר לשנות את יחס שכנינו אל עקרון העלייה העברית, לקבל מהם את ההסכמה לוותר על דרישתם של זכות ה"ויטו"- כאלה לפני שכנינו יתייצבו-נא ולהם יטיפו, לא לנו. לנו אין על מה לוותר. העלייה בלי "ויטו" אנושי- היא נפש הציונות , והציונות היא שאלת חיים או מוות לעמנו: על החיים אי-אפשר לוותר, אפילו אם רצינו בכך. קל וחומר כשאיננו רוצים.
נכתב במקור בעברית, פורסם ב-"דואר היום", ירושלים, ב' ניסן תרפ"ט 12.4.1929
|
