|
"מדינה יהודית כמוה כאור וכאוויר: שלי היא"
"...בכל נשמה, מאמין אני,
שוכנים ארבעת הבנים של ההגדה, ואולי גם בן חמישי, אשר ההגדה שכחה אותו.
כשחיים ומחכימים, מזדהים עם ארבעתם (או חמישתם), בזה אחר זה. ה"חכם"
אינו כלל החכם ביותר: להיפך, הוא אולי הראשון בבנים, כלומר התם שביניהם.
הוא מסובב את אגודלו, שואל שאלות ומקשה קושיות – ולך ו"הסבר" לו את הכל,
כיצד ומדוע. לעיתים קרובות צומח ממנו דווקא ה"רשע" – שלב, אשר רבים
מאתנו, אף הציונים המסורים ביותר, חייבים לעבור אותו: השלב, בו מתחילים
לכרסם ספקות. שום הוכחות אינן עשויות לשכנע את הסקפטיקאי – מדוע הארץ
קטנה, הערבים חזקים, האנגלים אינם רוצים, מכל המעשה לא יצא שום דבר,
מדוע זה תהיו טיפשים?...
לפעמים "רשע" כזה נשאר רוכש-השקל (ואז הוא קורא לעצמו איש "ברית-שלום").
השלב השלישי בא, כאשר המוח מתעייף מלחקור ולדרוש ולהתפלסף, ואז הנשמה
מבקשת מעט נחת: ספרו לי על הכרמים והפרדסים, על החלוצים והגימנסיות,
נחת אני מבקש ולהאמין בנחת: זהו השלב של "תם". והנעלה והחכם מן הארבעה
הוא השלב של "מי שאינו יודע לשאול": הוא מחריש ועושה את מלאכתו: יכול
אתה לספר לו על הנחת, אם תרצה, יכול אתה לשאת בפניו דיסרטאציה על ההכרח
ההיסטורי של יציאת מצרים, אם תרצה – הוא יקשיב ואפילו יניד בראשו. אולם
הוא עצמו אינו זקוק לאלה. את מלאכתו יעשה גם בלעדם. את הדרגה של "שאינו
יודע לשאול" חושב אני לנעלה מכולן, נעלה דווקא מבחינה אינטלקטואלית:
מגיעים אליה, כאשר כבר נמאסה לאדם ההתחכמות של עצמו. הוא כבר הבין, עד
כמה קטנוני וזול הוא כל פלפול...
ברם, אפשר שיש דרגה עוד יותר נעלה של בגרות, דרגה חמישית, אותה שכחה
ההגדה: "שאינו רוצה לשאול" – שמראש אינו רוצה לשאול, כי מראש הוא יודע,
שאין קיימות כלל שאלות שצריך לשאול אותן. הקשו נא לאיכר צרפתי קושיות
על כך, האם צרפת היא ארצו, אם בדין הוא שתהיה מדינה בלתי תלויה, אם
חייבים להגן עליה בעת סכנה ואם למטרה כזו צריך לשרת בצבא? הרי אלו הן
אקסיומות, לא "בעיות". רק נכי הרוח הללו, בעלי הפסיכיקה הגלותית, עשו
אותן ל"בעיות", שיש לחקור אותן ול"הוכיחן". האמנם חייבים ל"הוכיח"
אוויר, אור, רעב, צמא? מדינה יהודית כמוה כאור וכאוויר: שלי היא. אני
יודע זאת מיום בו ראיתי את אור העולם, כאן אני עומד – ובאסטה!* "
* (באיטלקית)
- הרף! די ! מספיק! |
"
...בוא יבוא היום ועמי גדול יהא ובן-חורין,
וארץ-ישראל תזהר בכל צבעי הקשת של נופה הנהדר – בכוח זיעת אפיהם של
בני-עמי. מלאכתי – מלאכת אחד הבנאים, השוקדים על הקמת מקדש חדש לאל
יחיד ששמו – עם ישראל...
"
"בימי אבל", "פילייטונים"
בסדרה "כתבים", 1906
 |