כן, לשבור! - יא, בראכען!

א

התגרות בין הפועלים העברים בארץ-ישראל מכריחות אותנו לחזור ולדון עליהן מחדש. לפי הידיעות שנתפרסמו בעיתונים מאשים ה"פארוורטס" הניו-יורקי את הרוויזיוניסטים, כי ברצונם לשבור את "ההסתדרות של הפועלים". אם הכתוב ב"פארוורטס" צוטט כהלכה, הרי טועה הוא בפרט אחד בלבד: בהא הידיעה. אין אמת בדבר. איש אינו רוצה לשבור את ההסתדרות של הפועלים העברים - חס ושלום. פועלים חייבים להיות מאורגנים. קיים רצון לשבור את א ח ת מההסתדרויות של הפועלים, יותר נכון - רוצים לשבור (וגם ישברו) את התביעה שלה למונופולין ולשלטון. זה נכון. כן, לשבור.
הנני מקדים בציטטה ממכתב, שהגיע זה עתה מארץ-ישראל : "חג בלתי מופרע היה כאן אצלנו כיום - כתוב במכתב - אלמלא הנגע החדש של השביתות. באים בני אדם וקצת הון בידם, קונים פרדסים, רוצים לייסד בתי חרושת חדשים, בכל מקום ומקום בונים בתים - בקיצור יש חיים ושמח: אולם כל שבוע, כמעט כל יום, מגיעה ידיעה על שביתה חדשה. איזו סתירה פנימית טמונה בכל העניו של "התיישבות המעמד הבינוני". מצד אחד נשבעים השמאליים, כי גם הם תומכים בעלית המעמד הבינוני, כי יימנעו מלחרף ולגדף את אנשי ה"עליה הרביעית"; אולם אין זה מונע מהם מלהתכונן להתקפה חדשה על ה"רכוש" היהודי. הדבר מזכיר את ה"נפ" הרוסי : אדרבה, יזרום ההון היהודי, אחרי כן נקצץ בו ונחריב את איש הנפ לטובת העיקרון הפרולטרי הקדוש"... "אולם באותו זמן מצהירים באוזני הבורגני היהודי כי השימוש בעבודה עברית הוא בשבילו חוק קדוש, ודווקא בעבודה מאורגנת, כלומר באותה העבודה, שמגמתה העיקרית היא להשיג תנאי עבודה טובים יותר לא על-ידי משא-ומתן אלא באמצעות שביתות. הנני נפגש יום יום עם העולים החדשים ומפיהם למדתי לדעת, כי את התורה על ה"עבודה העברית" השכילו להבין עוד קודם שעלו על סיפון האוניה. אולם כאן, אחרי הגיעם, הם אוחזים בכפתור מעילי ושואלים: מה יהיה? הנני מוכן ומזומן להעסיק פועלים יהודים יקרים במקום פועלים זרים זולים, כי הרי לשם זה עליתי ארצה: אולם בדרישה חדשה ובשביתה כל ששה חודשים - לא יוכל רכושי הקטן לעמוד".

ב

מה פירוש ההגדרה "עבודה זרה"? מבחינה דתית זהו המנהג להשתחוות לפני מזבחות הרבים, מבלי לבדוק אם אלה הם המזבחות של אלוהי האמת. הוא הדין גם מבחינה רעיונית: זוהי כריעת ברך בפני סיסמאות פופולאריות ללא חקירת נכונותן; ואמנם, אצלנו שוכחים לשאול אם הסיסמאות (שהנן אולי בתנאים אחרים, נכונות) מתאימות גם לתנאי חיינו. שהרי ברור לכל, כי עקרונות מדיניים וסוציאליים אינם דבר מוחלט: הם מתאימים למצב אחד ואינם מתאימים לשני. למשל, - הנה משל אקטואלי מאוד: האבטונומיה של האוניברסיטאות, המוצאת ביטויה גם באיסור כניסתה של משטרה לתחומיהן וגם בזכותם של הפרופסורים לבחור בפרופסורים חדשים; היום מנוצלת אבטונומיה זו להתפרעות נגד סטודנטים יהודים ולסגירת שערי האוניברסיטאות לפני פרופסורים יהודים. מתעוררת הבעיה: האם אנו, היהודים, יהודים פרוגרסיביים וליברליים ודמוקרטיים, מחויבים כיום לתמוך בעקרון האבטונומיה של האוניברסיטאות? או: בהתאם לעקרונות המשפט של הדמוקרטיה, אם היטלר ישיג רוב יחסי בבחירות הבאות בגרמניה - יש הכרח להזמין אותו להרכיב ממשלה. אם כן, המחויבים אנו, היהודים, לדרוש שיעלוהו לשלטון; ואם פון פאפן יוציא שוב את השלטון מידו, האם מחויבים אנו לקונן ולבכות? גם אם תהרגוני - לא אקונן , וודאי - גם אתם לא.
העקרונות המדיניים והסוציאליים מותאמים ברובם למצבים נורמאליים; אולם במצב בלתי נורמאלי אין אדם הגון מחויב להקריב את העניינים החשובים ביותר של ארצו ושל עמו למען סיסמה פופולארית, גם כשברור למעלה מכל ספק, כי במצב הנתון תביא הסיסמה הפופולארית בהכרח לידי חורבן.
אולם מצבו של עם בגולה הוא המצב הבלתי נורמאלי מכל שאפשר לתאר; זהו מצב של מחלה אורגנית עמוקה. ואין מחלה, שאותה אפשר לרפא באותן השיטות, שלפיהן חי האדם הבריא; את האמת הזאת שוכחים כל מתנגדי הציונות, ולצערי מתעלמים ממנה לעתים קרובות גם רבים מידידי הציונות. הם מעמידים, למשל, פנים תמימות ושואלים: כיצד אתה יכול להתנגד לפרלמנט בארץ-ישראל? היכן הדמוקרטיה, היכן העיקרון הקדוש, שרוב צריך לשלוט? לשאלה זו הננו משיבים, כי עקרונות דמוקרטיים נוצרו בשביל ארצות, שתושביהן נמצאים כבר במקום; לאחר שיקרה הדבר ישלוט גם בארץ-ישראל הרוב (וגם אז יהיה אולי צורך לשקול, למשל, - כשמתפרץ שיגעון המוני כהיטלריזם), אולם בשעה שכל העולם הכיר, שליהודים יש זכות להתיישב בארץ-ישראל, כלומר, - הכיר, שלא כל "תושבי" ארץ-ישראל נמצאים כבר במקום, אי-אפשר להקים פרלמנט ולשים לאל את העלייה היהודית.
הוא הדין גם בשטח הסיסמאות הסוציאליות. ייתכן שבארצות אחרות זאת היא אמת קדושה, כי חובתו העליונה של הפועל היא הסולידריות המעמדית שלו עם כל יתר הפועלים, הגם שאפילו בנידון זה קיימים ספקות גדולים וחשובים, אבל בשעה שעם רוצה לבנות את מולדתו, אין סולידריות מעמדית זאת יכולה להיות החובה ה"עליונה": הסולידריות הלאומית עומדת מעליה. ולעובדה, שהאינטרסים הלאומיים שלנו בארץ-ישראל אינם עולים בד בבד עם מלחמת המעמדות, ובייחוד עם שביתות, מסכימים, בלי ספק, תשעים אחוז מכל אלה, הקוראים את השורות האלו, אם כי איני יודע מהי השתייכותם המפלגתית.

ג

תארו לעצמכם, שהנה בא אליכם צעיר, אולי בנכם או תלמידכם, ושואל מכם עצה:
אני מתכונן לעלות ארצה ולהיות שם לחלוץ במפעל הבניין היהודי. כסף אין לי אם כן אוכל להיות רק פועל שכיר. אולם איני רוצה ואיני יכול לחיות חיי רעב ולעתים קרובות אצטרך "לעמוד על המקח" כפרט או במסגרת קיבוצית עם נותן העבודה, שישלם לי שכר עבודה יותר גבוה. אולם איני רוצה בהזדמנות זו "לשפוך את התינוק יחד עם המים הדלוחים" - איני רוצה להרוס ולא להחליש את המפעל, כי זוהי, קודם-כל, עמדה יהודית בארץ. "אני אעמוד על המקח" עם בעל-הבית, כלומר אבוא אתו במשא-ומתן: אין ברצוני להרוס את עסקו (הרי זהו עסק שלי, עסק של כולנו) על-ידי שביתה. אמנם, ייתכן שהוא עקשן או אפילו שקרן ויענה לי, שהעלאת השכר היא למעלה מיכולתה כשלאמיתו של דבר אפשר והוא עשיר מאוד ובאפשרותו לעשות זאת, אלא שאינו רוצה. במקרה כזה ברצוני שיתקיים בארץ-ישראל מוסד, משפט של יהודים ניטרליים, שאליהם אוכל לפנות בטענה שלי: מוסד זה יעיין בספרי החשבונות שלו, יביא בחשבון את כל המסיבות, - את רכושו, את כמות תוצרתו, כמויות התוצרת שלו הנמכרת ומידת הרווח; ומוסד זה הוא שיחליט, אם באפשרותו להעלות את שכר העבודה בלי שהדבר יהרוס את העסק, ואם העלאה זו אפשרית מבחינות אלו - יצווה עליו מוסד זה למלא את דרישתי: ואם העלאה זו היא בלתי אפשרית - יסרב לי המוסד: שנינו חייבים להיכנע לפסק-הדין. לי אין זכות להכריז שביתה, ולו אסור להכריז השבתה. האם הם עקרונות צודקים או גרועים?
- אתה אומר: צודקים. אם כן נמשיך. בהיותי פועל ברצוני, כמובן, להשתייך להסתררות של הפועלים היהודים. הגדולה והחזקה ביניהן היא ה"הסתדרות", אולם היא מתנגדת לכל אותם העקרונות, שעליהם עמדתי זה עתה. היא מתנגדת לכל התערבות "ניטרלית" ביחסים בין הפועל ובין נותן העבודה; שני הצדדים בעצמם חייבים להגיע ביניהם לידי הסכם. וכשדבר אינו מצליח, יכפה צד אחד את רצונו על השני על-ידי זה, שהוא מאיים על מתנגדו בהרס כלכלי: הפועל משתמש - בשביתה, נותן העבודה - בהשבתה. אם כן, איך אוכל אני, לפי השקפותיו להסתפח לאיגוד כזה? ושנית: אם אני נכנס להסתדרות, הרי אני מהווה שם מיעוט. העיתון הרשמי של ההסתדרות מחרף אותי ואת חברי כמעט בכל גיליון, משסה ומסית בנו את ציבור הפועלים, אולם עלי מוטלת החובה לשלם את מס האיגוד, שעל חשבונו מתקיים העיתון הזה. ההסתדרות מארגנת על-ידי קרנותיה, - כלומר גם כן בכספי אני, - את הסתדרות הפועלים הערבים ועוזרת להם להכריז שביתות נגד מפעלים יהודיים, הגם שלדעתי הן מזיקות. ואלי מתייחסים כאל בן-חורג: בתור לקבלת עבורה הנני האחרון - ומובן שאיני מקבל את העבודה הטובה ביותר; למשרה אחראית כלשהי אין בוחרים בי, כמובן, שהרי אני מתנגד לאותם העקרונות שהם מקודשים בהסתדרות; אולם הגרוע מכל אלה הוא, שבהיותי חבר ההסתדרות עלי להיכנע להוראותיה על מלחמת מעמדות ושביתות, שלדעתי הן עוול נגד ציון. אם כן, עוצו לי עצה, האם עלי להיכנס להסתדרות, להיות נתון לסבל, וגם לתמוך בשיטה, שלדעתי היא מזיקה, לתת ידי לגרימת זעזועים במשק היהודי ולארגון הערבים, מתנגדיה החריפים ביותר של הציונות, או שעלי, יחד עם האחרים הדוגלים בהשקפתי, ליצור ארגון פועלים חדש? מהי עצתכם?
ודאי, דעתם של הקוראים אינה אחידה. אחדים ישיבו: הכנס להסתדרות, אחרים ישיאו עצה הפוכה - ליצור הסתדרות חדשה; אולם אלה שיתנו את התשובה השנייה (ורבים מאוד יתנו את התשובה השנייה) חייבים להיות נאמנים להגיון - אם באמת מקימים הסתדרות פועלים חדשה, הרי אסורר לדרוש ממנה, שהיא תנוהל בדיוק, כפי שמתנהלת ההסתדרות : לנקוט את נשק השביתות, בשעה שבעל בית חרושת מקבל פועל יהודי לא על-ידי לשכת העבודה של ההסתדרות, אלא על-ידי לשכה ניטרלית, שההסתדרות החדשה רואה בה את המוסד היחידי המתאים לענייני חלוקת עבודה; ובשביתה זו לתת יד להרס בית-חרושת לביסקוויטים, שהוא כל כך "עשיר", עד שהעבודה בו התנהלה (לפי הדו"ח הרשמי של ההסתדרות) רק ימים אחדים בשבוע. הרי הכרח הוא לשמור על הגיון: אם בעיני מישהו מוצאות חן שיטות ההסתדרות, ביכולתו לתמוך בה; אולם אם שיטות אלו אינן יפות בעיניו, עליו לתמוך בהסתדרות הפועלים החדשה ולהשתדל להפוך אותה לכוח חזק בארץ, אשר ישבור, צעד אחר צעד, - כן, ישבור, - את השיטה הגרועה והמזיקה.

ד

מלבד הפחד מפני סיסמות פופולאריות ממלא כאן תפקיד גם גורם סנטימנטאלי מסוים. הנני אומר "סנטימנטאלי" ללא כל לעג: סנטימנט, רגש, גם זה דבר חשוב. כשהמדובר הוא על פועלים, כלומר על אנשים, שהם על כל פנים עניים הרבה יותר מהעני שבבעלי התעשייה, אפילו אחרי פשיטת הרגל, - מרגיש כל אחד מאתנו, שבעצם אסור לנו לנהוג צרות עין באביון, הרוצה להשיג על-ידי עמידה על המקח, או אפילו על-ידי חטיפה בכוח, עוד פרוטות אחדות.
ביחס לרגש זה אין בפי כל נימוק. המשטר הסוציאלי של ימינו הוא בלתי צודק גם בארץ-ישראל, אולם אם אין מוצא חן בעיניך המשטר הסוציאלי השורר עכשיו בארץ-ישראל, אין איש מכריח אותך לעלות לארץ דווקא.
אפילו סוציאליסט מבין, כי לבנות מדינה עברית בימינו אנו אפשר רק במסגרת המשטר הסוציאלי הנוכחי. בלי הון פרטי בלתי אפשרית הבניה, ומאופיו של ההון הפרטי - שהוא הולך למקום, שבו הוא מקווה להשיג רווחים. ייתכן שתכונה זו של ההון הפרטי היא רעה מאוד, אולם זוהי תכונתו המושרשת, האורגנית, שאי-אפשר לבטלה והכרח להכיר בה אם אין רוצים לדחות את התחלת בנין הארץ והגשמת הציונות עד אשר ישלוט בעולם משטר סוציאלי אחר. ואותו החלוץ העולה לארץ-ישראל מכריז על-ידי עצם עלייתו, שאין ברצונו לדחות את הבניין והוא מוכן לבנות גם בתנאים הסוציאליים הקיימים. איש אינו מכריח אותו לעליה: הוא יכול להישאר בביתו ושם להלחם במשטר הקיים, זאת היא שאלה של בחירתו החופשית, אולם אם הוא בחר לעלות לארץ-ישראל, ובתור חלוץ ציוני דווקא, הרי אין הוא עוד "פועל", איננו "פרוליטרי", אלא מ ת נ ד ב. ותכונתו הראשונה של המתנדב היא בזה, שהוא מסתלק מרגש הרחמים הסנטימנטאלי שלנו.
מתנדב הולך לקראת סבל. מיד אחרי הירשמו הוא יודע שמחכים לו ייסורים; כי בלי ייסורים לא יבוא הניצחון. הוא נחלץ למלחמה בעד עניין נשגב יותר ולא למען העניינים החומריים שלו. הוא יודע, שלהיות חלוץ - פירושו לסבול, כי בארץ חדשה, שבה אין דבר בטוח, חי הפועל חיים קשים הרבה יותר, מאשר בארצות הישנות הנורמאליות. אם תנאים כאלה אינם נראים בעיניו, אין איש מכריח אותו להיות מתנדב וחלוץ.
כשם שהמלחמה היא תמיד אכזרית, וכשם שחיילים נלחמים לא בגלל משכורת ולא לפי שעות עבודה, באותה מידה אכזרית היא גם המלחמה, ששמה - התיישבות. היא יכולה להצליח רק על חשבון ייסורינו אנו. בחרו כרצונכם, אולם אם תבחרו בגורל חלוצים בהתיישבות, הרי עליכם להיות מוכנים לכך, שלעניינים שלכם תהיה חשיבות ממדרגה שלישית ועשירית; קודמים לכל עניני ההתיישבות, המטילים לפעמים על החלוץ סבל נורא ולפעמים מחייבים אותו להקריב את חייו, - וגם במקרים אלה אין מקום לרחמנות סנטימנטאלית. אמנם, במסגרת האינטרסים של ההתיישבות הציונית, עדיין קיימת אפשרות רחבה לשער את מצבם של החלוצים; ודבר זה הוא חובה לכולנו. אולם אסור ששיפורים אלה יפריעו למפעל ההתיישבות. חלוץ ומתנדב - חייו קודש לא לעצמו ולא לחבריו: הם קודש בשביל ההתיישבות היהודית; איש אינו מכריחו לנסוע; איש אינו מכריחו להישאר - בתנאים כאלה אין סנטימנטים.

ה

ועוד עניין בלתי-פופולארי. העיתונות ה"שמאלית" מגדירה כחרפה את העובדה, שהפועלים הלאומיים נאלצים לפעמים לעבוד תחת חסות המשטרה, אפילו "המשטרה האנגלית והערבית".
את יחסי אני למשטרה האנגלית והערבית בארץ-ישראל אין לי צורך להגדיר לפניכם; אולם הטענה הזו היא כוזבת, זולה ונבובה. אם אין אתם רוצים שהיהודים יעבדו תחת חסות המשטרה, יש בידכם אמצעי פשוט: אל תתפרצו כדי להכות פועלים אלה. בייחוד בפרופורציה, שלה אתם רגילים: של מאה נגד שנים-עשר. אם ברצונכם למחות - כתבו בעיתונות, כנסו אספות, פנו לוועד הלאומי ולסוכנות היהודית. עשו את אשר אתם רוצים, אבל אל תכו: ואז לא תהיה גם דרושה חסותה של המשטרה. אולם אם אתם עומדים על "זכותכם" להכות, להכות באופן פיסי אזרחים יהודים אחרים (לא חשוב, אם הם "צודקים" או שאינם "צודקים"), הרי טיפשות תהא זאת לדרוש שהמדינה (גם אם זו מדינה זרה) לא תגן עליהם , וטיפשות גדולה עוד יותר היא לזעוק, שזוהי בושה להרשות למדינה (גם אם זו מדינה זרה) להגן על התושבים ברחובות מפני המון קמוץ אגרופים. זוהי חובתה של המדינה, שלא להרשות התנפלויות פיסיות, זוהי זכותו של כל אזרח - לדרוש מהמדינה, שתגן עליו מפני חוליגניות.
אשר ללאומיותם של השוטרים - גם טענה זו מחוסרת טעם היא: ראשית, כל פקידי הממשלה בארץ-ישראל הם המשרתים שלנו, מכיוון שאנו היהודים משלמים יותר מ-40 אחוז של כל המסים, כלומר את מחצית משכורתם. ושוטרים אלה, בגלל היותם אנגלים או ערבים, הם משרתים גרועים מאוד; עלינו למחות נגד העובדה, שאין שוטרים יהודים במקום, שבו הם צריכים להיות; אולם אין פירוש הדבר, שעלינו לקבל את דין המכים אותנו בראשי חוצות לפי הפרופורציה של מאה מכים נגד שנים-עשר מוכים, ונוסף לכך להחרים את השוטר החי על חשבוננו. אני מצטער על שהמשטרה אינה יהודית, אולם "בושה" איני רואה כאן. על כל פנים, זוהי "בושה" הרבה יותר קטנה מאשר, למשל, להשתמש בפועלים ערבים, כדי להכריז שביתה בבית חרושת יהודי.
אולם טענה זו נבובה היא משתי בחינות, כי בעצם צריך היה המצב להיות אחר: בשכונות היהודיות בירושלים ובחיפה צריכה הייתה המשטרה להיות מורכבת מיהודים כמו בתל-אביב. אז, לפחות, היה לנו הכבוד, בשעת תגרות אגרופים בין יהודים בשתי הערים, להיות מוגנים או בלתי-מוגנים על-ידי שוטרים יהודים. החלטה כזו הצעתי בקונגרס הששה-עשר בציריך: לדרוש משטרה יהודית. מי הצביע נגד? כל ה"שמאל" כאיש אחד.
 

תורגם לעברית בדצמבר 1932, פורסם בעיתון "חזית העם"

אחד מהמאמרים המפורסמים של זאב ז'בוטינסקי, בו קרא לשבירת המונופולין של "ההסתדרות הכללית" על חלוקת העבודה והייצוג המקצועי, שהיה בניגוד גמור לאינטרסים החיוניים ביותר של התנועה הציונית.