ארץ ישראל
מנחם בגין, מתוך נאום במועצה הארצית של תנועת החירות.
י"ז בניסן תש"ל- 23 באפריל 1970

אומר משהו על ארץ ישראל. יש איזו חדווה אצל הציונים לחלק מחדש את ארץ ישראל. מנין באה החדווה הזו ריבונו של עולם? בדור שלנו היו ויכוחים מספר על חלוקה של ארץ ישראל. הראשון היה אחרי 1922. השני היה ב-1936/1937. השלישי היה בשנות ה-40, אבל זה נכון. גם אלה שטענו לחלוקת ארץ-ישראל אמרו שעל כך הם מצטערים, שזה כואב להם, אלא שלדעתם אין ברירה, אין דרך אחרת. לא קיבלנו את הטענה שלהם.

אבל בשנות ה-30 לא רק זאב ז'בוטינסקי ותלמידיו היו נגד חלוקת ארץ-ישראל, נגד הסכמה יהודית לחלוקת ארץ-ישראל. זוהי עובדה היסטורית. גם אוסישקין, גם ברל כצנלסון הלכו מעיר לעיר וטענו: לא תגזורו!

עכשיו ארץ-ישראל המערבית ישנה בידינו. ועכשיו הם אומרים: לחלק. היא אוחדה מחדש, צריך לחלק אותה מחדש. החדווה הזו והרצון לחלק כברת ארץ של אבותינו, שלנו ושל בנינו. איזו תופעה מוזרה בהיסטוריה היהודית. עשרות אלפים היינו פה וטענו לשלמותה של הזכות על ארץ ישראל השלמה, והיום – צריך לחלק?

אבל משהו יש בכך, איזו תופעה פסיכולוגית בתורת המשפט. ישנו מונח רצידיבה. כפי הנראה שאנשים שדגלו פעם בחלוקה, צריכים להוכיח לעצמם שאף על פי שהמציאות טפחה על פניהם, הם צדקו. כל ההתפתחות ההיסטורית בימינו הייתה לאחד מחדש את הארץ. לא היה מנוס מפני זה.

קורבנות והתקפות וסיכון עצם קיומה של המדינה, לו היו הערבים מקבלים ביולי 1967 את הצעתו האסטרטגית של ריאד, הגנרל שלהם, יתכן שלא היינו יושבים פה היום. הוא טען, בשפתו של צ'רצ'יל- כי The soft underbelly של ישראל הוא לא בדרום אלא במזרח. היה סיכון לעצם קיומה של המדינה. עד אשר הגענו הלום.

זאת התפתחות היסטורית. אבל צריך להוכיח שאלה שדגלו בחלוקת ארץ-ישראל, בכל זאת צודקים. ובכן, גזורו! צריך לחלק אותה מחדש, "ואז יהיה שלום". השלום שהגב' ראש הממשלה קראה לו- זאת הערכתנו- שלום שקר. לא יהיה שלום. תהיה שפיכות דמים עם חידוש הסכנה לעצם קיומה של המדינה.