/  מנחם בגין

הרצל בזמנו וגם ז'בוטינסקי בתקופתו, הדגישו כי "הבארות" שלנו מלאות רעל, אף על פי כן שהן נותנות "פרנסה" ועושר, אם בגולה ואם במולדת. ומן היום בו גילו את האמת , לא מצאו מנוחה לנפשם. הם נישאו- אם כך אפשר להגיד- על כנפי תעודתם ונלחמו, יחידים וגלמודים, נגד נכבדי העם וראשיו, אשר ניסו להסתיר את האמת ואשר לרשותם עמדה תמיד הבירוקרטיה, העיתונות וההסתה... "אויב העם"- מילים אלה שמע הרצל לא פעם מבני דורו; ואת ז'בוטינסקי הן ליוו החל בימי הגדודים ועד לימי ה"אבקואציה" ועד בכלל.

הרצל יצר את הציונות ואת הציונות המדינית. ז'בוטינסקי חידש את שתיהן, מתוך מלחמה מתמדת נגד מסלפים ותבוסתנים. זו היא זכותו ההיסטורית של ז'בוטינסקי והכתר של יורש הרצל העטיר בצדק את ראשו.

זהו ההבדל בין שני שליחי האומה ואין לשכוח אותו: הרצל השפיע על הנוער העברי, ז'בוטינסקי חינך, באופן ישיר, דור לוחמים וגיבורים. "אלט נוילאנד" מול "שמשון", המנורה" מול "אויפן פריפעטשאק". ולא רק במכונת הכתיבה חינך ז'בוטינסקי את הנוער העברי אלא גם- אולי בעיקר במעשיו ובפעולותיו. כי זו הייתה תכונתו העיקרית: הוא לא ידע כניעה. איש מלחמה היה- מראשית הופעתו על הבמה הציבורית ועד יומו האחרון.

כן, הוא לא ידע כניעה, אבל ידע אהבה, גבורה, הקרבה וסבל. שירת המרד הייתה שירת ליבו ומנגינת דמו. ושירה זו חדרה לעיירות קטנות, לגטאות אפלים, לארצות רחוקות; חדרה וכבשה. ודווקא בימים אלה למדנו, כי לא לשווא היה עמלו, כי לא נותקה השרשרת ולא כבתה האש.

לפיכך, הייתה ההתעלמות מן האמת ההיסטורית והיה זה חטא נגד הצדק ההיסטורי, לו הנוער העברי שכח- או היה מנסה להשכיח- כי ז'בוטינסקי מייצג לא רק את המחשבה המדינית הקלאסית בציונות, אלא גם את רעיון הצבאיות וההתקוממות העברית, שבלעדיה אין הגשמה ואין גאולה לעם.

אכן הרצל נתן לדור את הרעיון; ז'בוטינסקי הקים את הדור, הנותן את עצמו למען הגשמת הרעיון.

מתוך "במחתרת" ה' באב תש"ד , 25 ביולי 1944