שיטת קֶרֶנְסְקי

על אישים שהיו ואינם אין כותבים, על פי רוב, בלתי אם בהזדמנות – למשל, יובל, או מפלה, או מות. קרנסקי משל ברוסיה מראשית הקיץ עד ראשית החורף, לאמור: אין כל הזדמנות רשמית לעשות לו אזכרה, כשניסן פורח סביבנו, וגם מפלה חדשה לא נחל בימים האחרונים האלה – כי איך ייפול ולאן יוסיף לנפול מי שבכלל חדל להיות? וגם לא מת: עודנו צעיר, ונקוה שעוד יזכה לשנים רבות. אין כל הזדמנות שנכתוב עליו ועל שיטתו דווקא כעת. ובכל זאת – נכתוב, ודווקא כעת.

קרנסקי היה עורך-דין. מקצוע זה הוא מקצוע מצוין.כל זמן שנשאר בתוך ארבעת כתלי בית-המשפט. שם יש מקום ומרחביה וגם ערך גדול לפסיכולוגיה המיוחדת, שישנה לכל עורך דין אמיתי: האמונה בכוח המלים, בשלטון התירוץ, בממשלת ההיגיון הפורמלי. תעודת הסניגור בבית המשפט היא להוכיח: אם הוכיח, אם הראה בפרוש ובברור, כי הצדק אתו, אז נצח וזכה. ואולם, כשמוציאים את הפסיכולוגיה הזאת מבתי המשפט ומכניסים אותה לשדה הפוליטיקה, בייחוד ברגע של משבר, – אז מקברים את המדינה. כי המכונה המדינית איננה מתנהלת עפ"י כללי ההיגיון הפורמלי. התירוץ איננו משפיע על ההמונים.
גם באנגליה, ארץ המעשה והממשיות, שלכל בניה, גם לפילוסוף, גם למשורר, יש חוש מעשי מפותח עד מאוד – גם שם לפעמים מתמרמר הקהל על ריבוי עורכי דין בין מנהיגי המדינה. "ממשלת סניגורים" – זהו כנוי שלא תשמח לו שום ממשלה. מנהיג מפלגה שהוזמן לצרף מיניסטריון חדש, תמיד ישתדל, עד כמה שאפשר, להמעיט בחברים שהם עורכי דין ולהכניס אנשי מעשה אמיתיים. וגם אותם הפרקליטים שיכנסו לממשלה, ישתדלו להראות באותות ובמופתים, שמבינים וזוכרים הם את ההבדל העיקרי שבין תפקיד הסניגור לבין תפקידו של מנהל מדיני.

קרנסקי לא הבין את ההבדל. עלה לגדולתו ברגע של סער ענקי: עמד על חוף הים לפני הגלים והגיד להם תירוצים והטיף להם הגיון. אמר להם, כי סדר ושקט הם דברים טובים, ורעש ופורענות הם דבר גרוע מאד. אמר להם, כי בקרב צבור מנומס צריך לפתור כל שאלה חשובה ע"י משא ומתן מנומס, לא ע"י מכות אגרוף. ובתור דוגמה – עשה בעצמו כמו שדרש מאחרים. את מתנגד הסדר לא היה מכניע בכוח הזרוע, כי אם בכוח התירוצים.

כחודש לפני מפלתו, פרסם עיתון הומוריסטי אחד בפטרוגרד ספור קטן, המתאר יפה את שיטת קרנסקי. יש בפטרוגרד שני רחובות מצטלבים – נבסקי וסארובאיה – ומקום הצטלבותם הוא טבורה של העיר, מרכז כל התנועה האזרחית והמסחרית. כמובן, מדי רגע עוברות שם עגלות הקרונוע החשמלי הנה והנה. והנה ביום בהיר אחד הופיע בקרן-הזווית החשובה הזאת בן אדם וכסא של עץ בידיו: העמיד את הכסא בין הפסים, בדיוק באמצע, ישב עליו, שיכל את זרועותיו על חזו וחכה. בא הקרונוע – ועמד לפני האיש שעל הכסא. צעק הנהג: לך, מה אתה עושה כאן? ענה האיש: לא אתן לעבור. התאסף המון גדול. נגשו בינתיים עוד עשר עגלות קרונוע, ועוד עשרים, ועמדו כולן בשורה – והאיש יושב ואומר: לא אתן. שלחו להגיד לקרנסקי. שלח את מזכירו הפרטי למקום המעשה, שידבר על לבו של המפריע ויסביר לו, כי חופש תנועת הקרונוע הוא אחד מיסודות החופש הכללי. המפריע שמע וענה: לא אתן. אז נתן קרנסקי פקודה שיכתבו על זה מחר בכל עיתוני הבירה. כתבו, אבל המפריע אמר: לא אתן. אזי קרא קרנסקי את הדומה (הפרלמנט הרוסי) לאסיפה יוצאת מן הכלל; דנו והתווכחו כל הלילה, ולסוף נתקבלה הצעתו של קרנסקי: להעתיק את הפסים מהרחוב נבסקי למקום אחר. הזמינו מומחים והתחילו בעבודה. בו בזמן נזדמן לפטרוגרד איזה מוז'יק פשוט מפלכי המרכז. ראה שחופרים בתוך הרחוב ושאל: כל כך למה? ספרו לו את המעשה. שאל: ואיה האיש? אמרו לו: הנה הוא. נגש אל המפריע ושאל: לא תיתן? ענה: לא אתן. ירק המוז'יק לתוך כף ידו, הניף את זרועו תנופה רבתי נשמע קול מהלומה גדולה, והכסא והאיש על הכסא נעלמו מעל הפסים.

אין שומרים על הסדר בשיטת קרנסקי.
 

זאב ז'בוטינסקי, עיתון "הארץ", 25.03.1920