"מיליטאריזם" הוא מילה
בזויה. אבל בני-אדם מבוגרים אסור להם להיבהל מפני צליל ומותר לתבוע מהם
שינתחו כל מושג וידעו להבחין בין הטוב והרע שבו. רעה היא המלחמה, ההרג
של נפשות צעירות וחפות מפשע. בכך הננו תמימי דעים כולנו והננו מקווים
שיבוא יום, כאשר כל זה יהיה לכלתי-אפשרי, כפי שבלתי-אפשרי כבר היום
שבארץ תרבותית יאכלו בשר אדם, או יענו בעינויים פיסיים נאשם כמנהג
הימים שמלפני המהפכה הצרפתית. אבל כלום זהו באמת תוכנם היחידי של
חיי-צבא?
אילו היה כך המצב, הייתה האנושות כולה, לכל הפחות זו הליברלית, שונאת
תכלית שנאה את כל המזכיר חיי צבא. אבל מפליא הדבר: אפילו הפציפיסטים,
בעלי הכרה עמוקה ביותר והשמאליים הקיצוניים ביותר, משתמשים על כל צער
ושעל במליצות מיליטאריסטיות מובהקות. "צבא הישע" העושה רבות לטובת
גברים ונשים אומללים, שהחברה התנכרה להם, מכנה את עצמו "צבא", ויש לו "לייטננטים",
"מייג'ורים", והוא צועד בסך ברחובות כצעוד גדוד חיילים. כל תנועה
מתקדמת מרבה לדבר על "חזית", על "חפירות", על "עמידה על המשמר", כמובן
מבחינה רוחנית, ואף-על-פי-כן, מתוך שימוש במליצה המיליטאריסטית.
הרי זוהי הוכחה שלא הכול בחיים הצבאיים מגונה ושנוא כל-כך. בחיים
היום-יומיים אין משתמשים במושגים מן המילון של בית מטבחיים, או
בית-קלון, מכיון ששם באמת מכוער הכול ובושה להזכיר את המילים הללו,
אפילו מבחינה ריטורית גרידא, בשעה שמדברים על שאיפה אידיאלית כלשהי.
אבל כל תנועה אידיאליסטית בעולם שואבת לכל הפחות מחצית ממונחיה הטכניים
ושלושה רבעים מן הריטוריקה התעמולתית שלה דווקא מחיי-צבא. משמע, אין כל
זה רע כל כך.
והאמת היא, שרק המלחמה היא מכוערת: חיי הצבא "כשלעצמם" מצטיינים בצדדים
יפים רבים, שבחיים האזרחיים הננו מתגעגעים אליהם ואין ביכולתנו, לצערנו,
להגשימם במלואם. זוהי, ראשית כל, ההדדיות שבחיי הצבא, פשטותם הספארטנית,
השוויון בין עשירים לעניים; שנית - הגורם ההיגייני, האוויר הצח והאימון
הגופני; ושלישית - המשמעת הצבאית עצמה; אולם עליה יש להרחיב את הדיבור
במיוחד.
לעתים קרובות הננו חוזרים על רעיונות, בהם כבר מזמן חדלנו לתת אמון.
למשל: שאלו-נא אדם ממוצע בדבר יחסו למשמעת צבאית וישיב לכם: "פוי,
הופכים אנשים למכונות !" אך לאמתו של דבר הוא עצמו מתלהב בשעה שהוא
רואה המון אנשים המוכשרים להתנועע כחלקי מבונה אחת ויחידה.
פעמים מספר כבר ציטטתי, בכתב ובעל פה, פרק מזיכרונותיו של מאסאריק (אינני
זוכר בעצמי היכן ומתי קראתי זאת), אולם פרק זה ראוי שייזכר פעם נוספת.
הוא קשור בהפגנתה הראשונה של תנועת הנוער הצ'כית, "סוקול", אשר מאסאריק,
בהיותו צעיר, ראה אותה בפראג. אלפים אחדים של צעירים וצעירות התייצבו
על המגרש העירוני, ברווחים שווים בין איש לרעהו כדמויות האשקוקי,
כשכולם בתלבושת אחידה ודוממים כאבנים. אחר-כך שרק מפקדם שריקה ופתאום
הושיטו כל אותם אלפי הגברים והנשים את ירם השמאלית ושרבבו את רגלם
הימנית, ולא עוד: הם ביצעו זאת כולם בבת-אחת, כאיש אחד, כ"מכונה".
ומאסאריק מציין, שמימיו לא התרשם כה עמוקות מהאחדות הלאומית ומכוחה של
האחדות הלאומית, כפי שנתרשם באותו רגע בראותו שעמו כבר הגיע
לאותה דרגה, שבה מסוגלים כל בניו לבצע באותו הרגע אותה התנועה.
והרי עובדה ידועה היא: הנכם יכולים להדביק (לדקה אחת לפחות) את המתבולל
הגרוע ביותר בהתלהבות יהודית-לאומית על-ידי אמצעי פשוט: קחו מאות אחדות
של בחורי-ישראל, הלבישום תלבושת אחידה והצעידו אותם בסך לנגד
עיניו, אבל במצעד מושלם, שכל צער של מאתיים הבחורים יצלצל כהלומת- רעם
אחת "כמו מכונה". אין דבר אחר בעולם שיעשה עלינו רושם גדול כל כך
כיכולתו של המון, ברגעים מסויימים, להרגיש וגם לפעול כחטיבה אחת, בעלת
רצון אחד, הפועלת בקצב אחיד. כי בזה כל ההבדל בין "המון" ו"ערב-רב"
לבין אומה.
אינני רוצה לומר שהקיסר הרוסי ניקולאי הראשון, אשר בצבאו, בזמן העמידה
על מגרש המסדרים, אי-אפשר היה לנשום ממש, הוא שהפך את חייליו לסוג
מיוחד של בני ארם עילאיים. בכלל, נוגעים דברי בעיקר לא בארגוני-כפייה (למשל
גדודים אמתיים), אלא במתנדבים, - למשל אותו "סוקול" צ'כי, או בכלל
אגודה ספורטיבית, שמותר לעזבה כל רגע, כשהאדם
ירצה. אחר הוא אופיה של הכפייה כשכופים את האדם להיות לחלק של מכונה,
אס רצונו בכך ובין אם לא, - כשמפחידים אותו בהלקאה או במאסר ממושך;
ואחר לגמרי הוא המצב אם הגורם המניע הוא הלך-רוח מסוים, באם ארס, שאין
איש מכריחו, כופה את עצמו ללמוד את העמירה, ההליכה והפעולה כחלק
ממכניזם מתוכנן. זהו ההברל הישן-נושן בין כפייה לבין משמעת-עצמית; הדבר
הראשון ניתן לביצוע אף עם חיות רעות, ואילו השני, מוכתר בהצלחה אך
באווירה תרבותית מושלמת.
ועוד סגולה אחת מצויה במשמעת הצבאית, אשר בדרך הרגל היא זוכה בפינו
לייפוי", ואם כי כולם יודעים בתוך לבם כמה חשובה היא וכמה חסרה היא לנו,
היהודים, בכל שטחי החיים. זהו הטקס, הצרמוניאל, הדינים המדויקים
והברורים כיצד לעמוד, כיצד לברך לשלום, כיצד לדבר עם חבר וכיצד עם
הממונה. אנו היהודים סובלים מחוסר-צורה. הגיטו הישן, היה לו טקס חברותי
משלו, אס כי מיוחד במינו; אבל בזמן האחרון אבר לנו גם טקס זה וחדש לא
רכשנו. היהודי הממוצע איננו מגלה אופי מיוחד בהליכה, בלבישת בגדיו,
באכילה, ביחסיו עם אנשים. במיוחד בולטת מגרעת זו בשעה שעליו להתחשב
בהיררכיה כלשהי, בשעה שהוא משוחח עם "פריץ" חשוב, ואפילו עם "גיבור"
יהודי מאחיו; הוא רוצה להפגין יחס של כבוד מיוחד, אולם אינו יודע כיצד
עושים זאת בלי פגיעה בכבוד העצמי, והתוצאה נראית עתים כחוצפה, ועתים
כהתרפסות. אבל חוסר הצורה, היעררו של צרמוניאל מוגדר, מורגש גם בשטחים
אחרים, אפילו בעלי אופי רוחני טהור. האזינו-נא לדרשתו של מגיד זקן
בבית-הכנסת: בחכמתו הוא עולה על עשרה פילוסופים גויים, אולם לפתח בשקט
רעיון עד הסוף אין הוא יודע, הוא קופץ מנושא לנושא, והגרוע מזה הוא,
שדווקא דבר זה מוצא חן בעיני מאזיניו. אבד להם הצורך בסדר, בקביעות,
וגם אבדה להם ההבנה שיש להבחין בין ראשון ראשון, ואחרון אחרון, כצבא
במצעדו.
הנני כותב דברים אלה על "ברית-תרומפלדור". אמנם, לא כל חלקיה של
הסתדרות צעירה זו הם בעלי אופי אחיד: בארצות אחדות מובלט הקו
המיליטאריסטי בחינוך חבריה הבלטת-יתר, באחרות הוא מודגש פחות. אולם אין
הם מתביישים בכך, שמטרתם, - אחת ממטרותיהם החשובות ביותר, - היא להחדיר
רוח זו של חינוכם בכל מקום, להשריש בנשמה היהודית הצעירה את הכישרון
לפעול בעיניינים קולקטיביים כחלקיה של
מכונת-המונים אחידה, - וכן את יחס הכבור לצורה התרבותית - לצרמוניאל.
דבר זה דרוש לכל העמים. אולם רק עיוור לא יראה, שמבין כל האומות בעולם
הרחב, אנו היהודים זקוקים לכך ביותר.
ברור - אין להשיג את הדבר בקפיצת-הדרך. מובן - שהדבר יכול בתחילתו
להוביל להגזמות. הפולחן של הנכונות הפיסית יכול לפעמים להביא, במיוחד
בתקופה הראשונה, לנכונות קלת-רעת להשתמש בידיים במקום שאין צורך ולא
שום הצדקה לכך. פולחן הטקס עלול ליצור בתקופה הראשונה נטייה מיותרת
ומחוסרת טעם להתפארות בכתנות פסים מכול הסוגים. וזה יכול להיות, גם
בלתי- נעים; אבל אין דנים על תופעה כללית לפי טעויות הנעורים שלה.
אפילו תנועת ההשכלה התבטאה תחילה לעתים בהפגנות צדדיות בלתי-נעימות
ביותר: אבותינו היו מספרים לנו כיצר הם היו עורכים בצעירותם נשפי-שירה
ביום הכיפורים. להכעיס לסבים שלהם. אולם למרות זאת יצרה מאתנו תנועת
ההשכלה מה שהננו היום, - אנשים מודרניים, מחונכים, המוכשרים ליצירת
אומה.
יש להתאזר בסבלנות, בייחוד
לגבי נוער; ולא להיבהל מפני מילים לטיניות. גם אם המילה הזאת - היא "מיליטאריזם".
השנאה למלחמות הנה הירושה הרוחנית של עמנו: נביאינו היו הראשונים, שמחו
על המנהג של הרג המוני, וכולנו נאמנים לתורתם, מבלי שמישהו יחשוב על
חינוך דור שלבו יחשוק במלחמה. אולם באותו חינוך, שמתנגד רע יכול בקלות
לכנותו בשם מכוער כ"מיליטאריסטי", יש צדדים מספר, שביכולתם להקים לנו
דור טוב ובריא יותר.
וזהו העיקר.
מופיע בתרגום: סדרת כתבים, בדרך למדינה.
נכתב ביידיש: "וועגן מיליטאריזם", היינט, וארשה
,פולין, 25 בינואר 1929
|
"
הכוס השנייה - לצבא העברי. בשתיקה נשתה לחייו - כי יפה שתיקה לחייל,
העומד במערכה; והנוער העברי יודע, כי אין לך שירות נהדר ואציל משירותו
של איש חרב, השומר על שלום העבודה הלאומית;
ואלה שאינם יודעים זאת -
אינם נוער.
"
"ארבע כוסות", דואר היום,
24.4.1929 |