א

עתה מייבבת אצלנו בציונות, בצורה מרעישה מאד, מקהלת רודפי-שלום, השואפים להשיג (ע"י הטפה ליהודים בלבד) השלמה עם הערבים. קשה להיפטר מרגש בחילה: למחרת, לאחר שחיטה כה שפלה ומאוסה- הבה נתוודה בחטאינו ונבקש, שלא יכו אותנו להבא. אפילו אני, עם כל זילזולי האורגני בחלקו הניכר של ההרכב בציונות של ימינו, לא ציפיתי להתרפסות תהומית כזאת. אף-על-פי-כן, חש לדחות את רגש התיעוב ועוד פעם להתבונן היטב בעניין זה לגופו של דבר.

שלום עם הערבים, כמובן, דרוש: אין צורך לגמרי בנושא זה לפני היהודים. אנו כולנו, מאה אחוז, רוצים בשלום. וזה עידן ועידנים היה יכול להיות שלום (שלום אמיתי, כלומר, בנוי לא על "אהבה", שאינה יכולה להיות, אלא על גורמים אובייקטיבים), אילו נהגה ממשלת ארץ-ישראל באופן אחר. אילו ראו הערבים, שאנגליה גמרה אומר, בצורה נחרצת, לעודד עליה יהודית ולא תסבול שום אלימות; אילו ראו זאת למעשה , על פי סימנים משכנעים של כל שיגרת הביצוע הממשלתית, אז גם היה בא השלום, וזה מכבר. הערבים הם עם נבון למדי, כדי שלא יחלמו על הבקעת קיר הברזל בידיים ריקות, או אפילו כשמקל בידם, אם הם מאמינים בכך, שיש קיר והוא עשוי ברזל. אילו האמינו בכך, כי אז לא היה שועה איש למסיתים, ובראש התור היו מופיעים אצלם בני אדם מתונים ומיושבים בדעתם- ותודה לאל, אין הם מועטים אצלנו, אלא אדרבה, אפילו רבים, שלא לפי מסיבות הזמן, והיו מגיעים עימהם מהרה לידי הבנה. אז היו ניתנות לערבים ערובות בדבר שיוויון-זכויות, אי פגיעה ברווח עמלם, אוטונומיה תרבותית, ובכלל- כל מה שאנו שואפים להשיג לעצמנו בכל הארצות. אז היה משתרר שלום.

במקום זה התנהגה הממשלה כמסית הראשי. מפני זה אין שלום.

ב

נפגשתי עם רודפי-השלום שלנו עשרות פעמים, ובכל פגישה שאלתי אותם: מדוע מטיפים אתם כל הזמן מוסר ליהודים? לכו אל הערבים ותיוודעו אצלם, באילו תנאים הם מוכנים להשלים עמנו. ולא אני היחיד, כמובן, שאלתי זאת, אלא הכל וכל אחד. אולם הם מתעקשים, שלא ללכת אל הערבים. יתירה מזאת: הם נעלבים עלבון קשה, כשאחרים הולכים אל הערבים, מנסחים לפניהם את השקפות רודפי-השלום ושואלים אותם, כיצד הם, הערבים, מביטים על כך. לפני שלוש שנים ביקר ארנסט דיוויס, כתב של עיתון ברלינאי בירושלים, במערכת עיתון ערבי אחד וראיין את עורכו בעניין אותן הצעות שלום. הוא פירסם במלואם הן את דבריו והן את תשובתו של העורך הערבי. דבריו של דיוויס כללו ניסוח מדוייק של ההטפה הוותרנית- כל-כך מדוייק והוגן, שאפילו מוסדות אותו מחנה לא מצאו, עם כל רצונם למצוא, שום טעות. עם כל זה הם התרגזו במידה שלא תתואר על דיוויס [..] הם התרגזו מפני שתשובתו של העורך הערבי הייתה ברורה מאד: אין אנו רוצים בשום שלום, עד שתוותרו על הצהרת בלפור, והעיקר על העלייה שלא בהסכמתנו. רצונכם להשלים איתנו? אז תסכימו למסור את הכל בארץ, במיוחד את ענייני העליה שלכם בידי פארלמנט עם רוב ערבי. [..]

[...] את השלום עם הערבים רוצים כולנו. אולם אין אנו יכולים לשלם בעדו באותו ויתור, שתובעים מאיתנו הערבים. ויש להתחשב בכך. לפיכך הדרך לשלום מעשי, כלומר להשלטת סדר בארץ ולמניעת אלימות, מתבטאת בשמירה מעשית על הסדר: זה עניינה של הממשלה, עניין "המתקפה המדינית" ודרך אחרת- אָיִן.