משיחתו של חיים וויצמן עם סופרו של העיתון היהודי בלונדון "צייט" אפשר להסיק, כי ד"ר וייצמן מתכונן לנצל את נסיעתו לארץ-ישראל למען ניסיון להשגת הסכם עם הערבים המקומיים. ואם נשפוט על סמך העיתונים הערביים המקומיים, כפי שמוסרת את דבריהם יט"א, מסרבים מראש המנהיגים הערביים, כלומר המופתי והעסקנים החשובים האחרים אצלם, לנהל משא ומתן כלשהוא עם הציונים. משום כך יש לאמור, שעדיין לא הוכח שמשא ומתן יתקיים. אבל דבר אחד אנחנו כן יכולים לראות כמוכח: אף אם היה המשא ומתן, ונציגי הציונות לא היו-, כפי שאנו מקווים על אף הכל - מסכימים להתכחש לה, הרי לא היו תוצאותיו של משא-ומתן זה מביאות לשום דבר טוב.
כולנו רוצים בשלום עם הערבים. להוכיח למישהו מן היהודים, ששלום כזה רצוי הוא, פירוש הדבר להתפרץ לתוך דלת פתוחה. לא בנו תלוי הדבר, אלא בערבים הארצישראליים. אנו כולנו, כל היהודים והציונים מכל הזרמים, רוצים בטובתם של הערבים הארצישראליים. אין אנו רוצים להוציא אף ערבי אחד הן מן הגדה השמאלית והן מן הגדה הימנית של הירדן. אנו רוצים שיגשגו גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית. את משטרה של ארץ ישראל העברית הננו מתארים לעצמנו באופן כזה: רוב האוכלוסיה יהיה עברי, אולם שיוויון זכויותיהם של כל האזרחים הערביים לא זו בלבד שיובטח, אלא גם יוגשם; שתי הלשונות וכל הדתות תהיינה שוות בזכויותיהן, וכל אומה תקבל זכויות רחבות של שלטון עצמי תרבותי. ואולם השאלה היא, אם כל זה מספיק בשביל הערבים. ובדבר זה אינה קיימת בעיה כלל וכלל.
כשלפנינו עובדות פסיכולוגיות חותכות ועמוקות- שטות היא לעצום את העיניים. שלוש סיסמאות פוליטיות לערבים הארץ-ישראליים; כמובן אך מעטים יכולים לנסח אותן (המנהיגים, האינטליגנציה), אך בעניין זה תמים דיעה עמהם גם ההמון. הנה הססמאות האלו, בתוספת הסברות הכרחיות, המתבססות על הודעות מקוריות כפי שנדפסו מאות פעמים:

מספיק להציג את השאלות האלו, שהם הגיוניות בהחלט, כדי להיווכח, שאין כל אפשרות להסכם. זוהי עובדה אובייקטיבית, - גם אם זה מעציב.
ומשום כך דווקא, משום שחוסר אפשרות להשגת הסכם עם הערבים הארצישראליים הוא עובדה אובייקטיבית - לא הושג הסכם כזה עד כה. הנה,זה שבע שנים יותר שולטים בתנועה הציונית, ללא כל שותפות עם חוגים אחרים, החסידים הנלהבים ביותר של התקרבות יהודית-ערבית. גם ההנהלה בלונדון, גם ההנהלה בירושלים, הפקידות הציונית, גם שליטי ה"אוניברסיטה", גם ראשי ה"שמאליים" - כמעט כולם הם אנשים החולמים על "התקרבות". קיימת גם מפלגה מיוחדת למטרה זו, "ברית שלום". והרוב הגדול של של חוג זה מתגורר בארץ ישראל, על כן בשכנות עם הערבים. ואף-על-פי-כן, כולם ביחד עדיין לא מצאו אף את העוז לפתוח במשא-ומתן, ויהא זה אפילו פשוט לשבת לאותו "שולחן עגול" עצמו. הניסיון היחידי נעשה, נדמה לנו, ע"י ראשי "ברית שלום"; ואולם הערבים השיבו להם, מעל דפי העיתון "פלשתין", שגם "הציונות" ברוחם של מגנס ולוריה אינה יכולה להתקבל על דעתם. שוחרי השלום היהודיים האחרים לא מצאו עד עתה אפילו עוז בנפשם כדי לעשות ניסיון בעניין זה. מפני מה? הדבר ברור: תהיינה טעויותיהם אשר תהיינה, הרי למרות הכל עדיין הם ניחונים בחוש מסויים לדברים שבמציאות והם נוכחו לדעת, שה"שולחן העגול" לא יתן כלום זולתי אפס עגול.
אבל קיים חשש, שכל הדיבורים האלה על שולחן עגול הם לא רק דברים בטלים, אלא גם דברים מזיקים. המקום המסוכן ביותר במכתבו של מר מאקדונלד, שנתפרסם לפני זמן קצר, הוא המקום, בו הוא מכריז ש"לא יתכן פתרון מלא לבעיה בהעדר הסכם יהודי-ערבי". פירוש הדבר: אם הערבים לא יתנו הסכמתם לציונות, רוחצת אנגליה בניקיון כפיה. בפירוש כזה של ההתחייבות המנדטורית - בהודאה בזכות ה"ויטו" של הערבים ביחס להתחייבויות שנטלה אנגליה על עצמה בפני העם היהודי - חובה להילחם בכל הכוחות; אחרת תאבד באמת כל תקווה לענייננו. מחובתנו להסב אחת ולתמיד את תשומת הלב של המעצמה המנדטורית לכך, שבמנדט יש הסתייגות בדבר "זכויותיהם האזרחיות והדתיות" של הערבים, אבל אין הסתייגות בדבר "הסכמתם". ועל אנגליה למלא את התחייבותיה בלא שתתחשב במצבי רוח מקומיים. לעומת זאת אנו כאילו משיבים: הצדק עימך סר מאקדונלד, נעשה ונשמע!" - ובעצמנו מעוררים אנו את בעיית ההסכם, כלומר שוב, בשמה של הציונות אנו מאשרים מבחינה מוסרית פירוש של המנדט, שהוא בשבילנו סם-מוות.
שלום בארץ ישראל ישתרר, אבל רק כשהיהודים ייהפכו לרוב, או כשהערבים יווכחו שפתרון זה הוא הכרחי ואין מנוס ממנו. כלומר, אז דווקא, כשיוברר להם שפתרון הבעייה אינו תלוי בהסכמתם. ואז כעם נבון, הם יקבלו על עצמם את יוזמת המשא ומתן; ואז אין אני מסופק כלל וכלל, ימצאו אצל הציונים נכונות גמורה להבטיח להם את כל הזכויות, זולתי הזכות האחת: הזכות להפריע לעלייה יהודית. ועד אז- כל הנסיונות לנהל משא ומתן על הסכם פוליטי יהודי-ערבי הם נסיונות שווא ומזיקים.

א. הערבים דורשים לעצמם את הזכות לפקח על העלייה היהודית. אין פירוש של דבר זה דווקא, שהם רוצים לגרש מארץ ישראל את אותם היהודים שכבר התיישבו בה, או לאסור לחלוטין כניסת יהודים אליה. ייתכן מאד שהם היו מסכימים אפילו להמשכתה של העלייה היהודית גם בעתיד. אבל דרישתם היא שממדי עלייה זו יקבעו על ידיהם, בהתאם לרצונם ולאינטרסים שלהם: לשם כך, בעיקר, דרושים להם פרלמנט וממשלה אחראית לפניו.

ב. הערבים דורשים יצירת פדרציה ערבית אחת גדולה עם פרלמנט פדרלי אחד ועם ממשלה פדרלית אחת: דוגמת גרמניה שלפני המלחמה, או דוגמת ארצות הברית. את הפדרציה צריכות להוות ארץ-ישראל ועבר הירדן, סוריה וארם-נהריים (עיראק); רבים חולמים גם על מצרים; ובעתיד יכנסו לתוכה גם שאר הארצות, שהן ערביות לפי עמיהן או לפי לשונן. כדי להבין מה פירושה של התפתחות זו בשבילנו, נתאר לעצמנו מצב, שהוא נוח בשבילנו פחות או יותר: שמספרנו בארץ-ישראל הוא לא 160 אלף, אלא כמעט פי שניים מזה: 300 אלף. אז נהיה שליש מהאוכלוסיה בארץ-ישראל. במקרה של פדרציה עם סוריה ועיראק - נהווה רק חמישה אחוזים. עם מצרים- אחוז וחצי ; וכן הלאה.

ג. ברצונם של הערבים להשתחרר מהשלטון האירופי. פירוש הדבר שאנגליה צריכה לצאת לחלוטין לא רק מארץ-ישראל, אלא גם ממצרים, סודאן ועיראק; צרפת צריכה לעזוב לחלוטין את סוריה, טוניס, אלז'יר ומרוקו. איטליה חייבת לצאת מטריפוליטניה וקירינאיקה. את דרישתם זו הם מביעים בכל מקום שיש להם אפשרות לכך (ובכלל זה גם בארץ ישראל) בגילוי לב גמור. אין אני דן עכשיו על עצם הדרישה: ברצוני אך להזכיר שרובם המכריע של הצרפתים, האיטלקים ואפילו של האנגלים היה רואה בחיסול העמדות הקולוניאליות במזרח התיכון אסון לאומי. והכרח הוא לציין שאין להפריד בין הסיסמא השלישית הזאת לבין השנייה, כלומר, הפדרציה היא בלתי אפשרית בלא גירושה של אירופה.

אם רצוננו בשלום עם הערבים, עלינו להיות מוכנים לוויתורים למענם בשאלות המעניינות אותם. אמנם, נמצאים בתוכנו בעלי הזיה המדמים את נפשם שאפשר "להטות את ליבם" של הערבים הארצישראליים באמצעות יתרונות כלכליים; ואולם (אין אני דן בבעיה, מהיכן ניקח את היתרונות הכלכליים בשבילם, בזמן שאין הם מספיקים בשבילנו) - הזיה זו מקורה ביחס של זלזול ללא גבול בנשמה הערבית, בעוד שאין לנו כל יסוד לכך. ערבים בודדים אפשר לקנות, אולם איש לא יצליח לפתות עם שלם, שיוותר מרצונו הטוב על שאיפות לאומיות תמורת "יתרונות כלכליים". כדי להביא לידי שינוי בעמדתם הלאומית לטובתנו, עלינו להציע להם את עזרתנו בכל הקשור לאינטרסים הלאומיים שלהם, כלומר, בשטח שלוש הסיסמאות שהובאו למעלה; אחרת אין גם על מה לדבר. מעניים איפוא באיזו מן הססמאות הערביות האלו מוכנים לתמוך שוחרי השלום המושבעים שלנו?
בסיסמא הראשונה? כלומר להסכים לכך, שקביעת מימדיה של ההתיישבות היהודית תהיה תלוייה ברצונם של שכנינו הערבים? או, נאמר, להגיע איתם מראש להסכם, שעלייתנו לא תעבור אף פעם גבול מסויים, כדי שהערבים יישארו לנצח רוב בארץ-ישראל, ואנו -- מיעוט?
או בסיסמא השנייה? כלומר להסכים לא סתם לפדרציה של הארצות הערביות (זהו עניינם שלהם ולא שלנו), אלא לכניסתה של ארץ-ישראל לפדרציה זו, שפירושה הפיכת "ביתנו הלאומי" לאחד מן הגטאות הקטנים בעולם?
או בסיסמא השלישית? כלומר, להכריז מלחמה על אנגליה, צרפת ואיטליה, להפוך את ההסתדרות הציונית להסתדרות של תעמלנים נגד מעמדן הקולוניאלי של המעצמות הללו, וע"י כך להיפך בכל אחת מן הארצות האלו לאוייבי המדינה, ובאירופה בכלל - לעוזריו של האינטרנציונל השלישי?