" הייתי בדרום אפריקה כאשר הגיעה אלי הידיעה על מותו. יש בוודאי יותר מעשרה בתי כנסת ביוהנסבורג. ובכל זאת רק לבית כנסת אחד מאותם עשרה הגיע שמע הידיעה על מותו של האיש, שהיה, אולי, ראשון הראשונים בציונות האמריקנית- זו הציונות שעליה נתמך היום מפעל הבניין בארץ ישראל. הרב באותו בית-כנסת יחיד הוא רביזיוניסט.

בית הכנסת עצמו היה מלא מפה לפה. אנשים נשים וטף, עשירים ועניים ובני המעמד הבינוני. מן "הנהגת" הציונות הישנה לא הגיע איש. הם החרימו את דה-האז. אולם כמו תמיד בימי חרמות בדרום אפריקה (ובכל הארצות האחרות), לא היה בכך כדי להפריע ובבית הכנסת נדחס הקהל בצפיפות. ידידי שלמה יעקובי ז"ל, שהיה אז איתי באותה משלחת, ואני ניסינו לספר להם מי היה דה-האז ומה עשה בחייו. סיפרנו כי בעודו צעיר לימים, בלונדון, ספוג רוח חינוך אנגלי, היה הוא הראשון שהבין את משמעות קריאתו של הרצל, והלך לקונגרס הציוני הראשון, והיה בין יועציו הקרובים של הרצל בעת ביקורו הראשון בלונדון; ולפי עצתו של הרצל השליך מאחורי גוו את הסיכויים שהיו צפויים לו לקריירה עיתונאית מעולה, שראשיתה כבר עלתה יפה בלונדון, ויצא לאמריקה להתיישב בה, ו"לעשות מן ה'אולרייטניקים' ציונים"; סיפרנו איך הוא ניגש למלאכה, ועוד מה קשה היה הדבר באותם זמנים ובמה התבטאו כשלונותיו והשגיו; ועל סיפרו על תולדות ארץ-ישראל ועל האנציקלופדיה היהודית שלו, ועל הרושם המדהים של דברי החוכמה והלהט שלו בשעה שפתח את המושב הראשון של כנסיית היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה בוינה, בספטמבר 1935.

ויחד עם קהל הנאספים בבית הכנסת שקענו בהרהורים על אותה חידה פסיכולוגית גדולה: לפנינו אחד מראשוני הראשונים, שהיטה אוזן לדבריו הראשונים של הרצל, מן השרידים הזוכרים את הקונגרס הראשון בבאזל, ועתה לאחר 37 שנה, הוא מגיע אלינו לשמש יו"ר כנסיית היסוד של תנועת ציון שנייה, חדשה ובלתי תלוייה. מה משמע תופעה זו בייחוד כשמדובר באדם שפעל יומם ולילה למען האידיאלים של הרצל?

הוא לא היה היחיד אצלנו שזכר את הקונגרס הראשון שבו נתקבלה "התוכנית הבאזלאית" והונח היסוד להסתדרות הציונית הישנה.

זאב טיומקין ז"ל, שמת בכהנו נשיא הברית העולמית הרביזיוניסטית, היה גם כן בקונגרס הראשון, והיה חביב כל הציונים בכל הארצות עד שהיה לרביזיוניסט. מה משתמע מכך, כשאדם כערכו נעשה למנהיגה של מפלגה שבראשיתה (בשנת 1923) הייתה מיעוט קטן ונדמה היה שאין תקווה להגשים את מטרתה?

המשמעות מתמצית בדבר אחד: הראשונים- הראשונים האמיתיים- התגעגעו בנעוריהם אל עמוד-אש גדול, וראו אותו בהרצל ולכן נהרו אחריו. לימים הפך עמוד האש של הרצל לענן אפור, עניין משעמם בלי תנופה או תוכן, -ומטבע הדברים נחלקו הראשונים לשני סוגים: הראשונים לשעבר והראשונים הנצחיים. אצל אנשי הסוג הראשון דעך הרעב לתנופה ותוכן, ואילו בני הסוג השני נשארו כבנעוריהם- חדורי אותה כמיהה לעמוד-האש הגדול.

כאן טמון כל הסוד, ולא של הראשונים בלבד.

אנא מכם, העיפו מבט אל האחרונים, בני דור הווה כולו: הרי גם אצלם קיים אותו הבדל בין אלה, שבהם חולשת הכמיהה אל עמוד-אש לבין אלה המסתפקים ב"נפט רוחני". איני רוצה לומר בזאת שהראשונים "טובים" והאחרונים "רעים". ואף איני רוצה לעשות תעמולה למען מפלגתי": אני מודה, למשל, בכך, שאלה ההולכים אל הקומוניסטים, נמנים אף הם על סוג האנשים הכמהים לעמוד-האש הגדול, לא, חלילה במובן היהודי: מן הבחינה היהודית הם שייכים לסוג העבדים, סופגי המלכות ובולעי רוק, אך זהו עניין אחר. גם אצל מומרים יתכן אותו הבדל. כאשר נעשה יהודי לקומוניסט, הרי הוא יוצא לשמד תמורת אשליה של תבערת עולם.

וכאשר יהודי בא אלינו, בפרט יהודי צעיר, הוא קם ומכריז בפני העולם כולו: "אני תובע משפט וצדק בעבורי, ואם לא אקבלהו- ייהפך כל העולם למדבר שממה.  במקום בו אני מלך בין מלכים אחרים- שם תהיה הקידמה שרירה וקיימת. אך אם גורלי הוא, להיות מוצא מחוץ למסגרת- לא אכפת לי אם תעלו כולכם חיים באש. ואני עוד אסייע לדבר. אין גאולה לעולם- אם אין חלקי בה. בראשית ברא אלוהים את תביעתי.

דבר זה- או שימצא חן בעיני הבריות או שלא ימצא חן, אך זוהי עמדה שלמענה ראוי להוסיף ולהתקיים, לסבול למענה ולהילחם עליה.

הרביזיוניסטים והקומוניסטים הם היום שני המתחרים היחידים על נפש הנוער יהודי. בשדות הקרב האחרים מתנהלים הקרבות על הכרס של היהודים, ושם אין בכלל נוער.

לא איכפת לי כלל, מי יזכה בכרסות, אחת היא לי. כי הכרסות נגררות ואילו הנשמות מוליכות, ואת הנשמות נסחוף  אנחנו וזהו הקדיש שלי ביום השנה השלישי למותו של יעקב דה-האז.

"המשקיף" 13.8.1940